חינוך עצמי של מחנך ומטפל

ב פברואר 3, 2011, ב חינוך, ע\"י admin

(הרב יהושע דאשיף גר ברחובות 20 שנה. הרב דאשיף מטפל טיפול טראומה, הוא מוסמך לעזור לאנשים לרדת מטראומה, בין אם זה טראומה התפתחותית או טראומה של שוק. תמליל חלקי של השיעור הראשון בסדרה, מעין "פתיחה" לשאר השיעורים).

רציתי לדבר היום בעיקר על הקשר בין חינוך לטיפול נפש, לא בעיון, אבל בתור ההקדמה, איפה שהם שוים ביניהם, לפי דעתי.

יש שני דברים בחינוך שהם עיקרים בחינוך, והם ג"כ עיקרים בטיפול.

העיקר בשניהם זה התפתחות – התפתחות נפשית, התפתחות בגרותית, שבן אדם מתפתח בכיוון הנכון.

ההתפתחות הזאת תלוי'ה בשני דברים.

הראשון – השתפקות – להשתקף. להיות "שקוף" לעצמו. כשבן אדם יושב עם המטפל – הוא משתקף, המטפל עוזר לו לראות את עצמו בצורה נכונה, והמטפל מברר את הליכלוך באופן עדין, והמטפל עוזר לבן אדם להגיע להאמת של עצמו, וכשזה נעשה באופן עדין – הוא מקבל את זה.

זה נקרא השתקפות – הוא משתקף בינו לבין עצמו, אפשר לומר שהוא מוריד את המסכים בינו לבין עצמו. ואותו דבר בחינוך. בדיוק אותו דבר בחינוך – שהמחנך צריך לעזור לחניך לראות את עצמו איפה שהוא, לא להיות מוטעה בעצמו לא לכאן ולא לכאן. וכמו שכתוב בה"יום יום", שחסיד צריך להכיר את עצמו, גם את המעלות שלו, וגם את החסרונות שלו.

האדם, בגלל שהוא אוהב את עצמו, וקשור לעצמו – הוא לא מסוגל לצאת מעצמו, והבירור יבוא ע"י השתקפות דרך מישהו אחר, שישקף אותו, ואז החניך או המטופל משתקף.

והנקודה השני'ה היא – לקבל את עצמו. לקבל את עצמו כמו שהוא. עם החסרונות, עם המעלות – הוא מקבל את עצמו. והעבודה של המחנך – זה לעזור לחניך להכיר את המקום שלו – איפה הוא בדיוק. לא יותר ולא פחות. ה"כללי חינוך והדרכה" מבוסס על נקודה זו, שהמחנך צריך לעבוד עם עצמו, להגיע למקום איפה שהחניך יכול לעשות זאת בעצמו. "כללי החינוך והדרכה" – זה לא ספר של עצות וטכניקות איך להיות בכיתה. כל הספר "כללי החינוך וההדרכה" מבוסס על כך, איך שהמחנך צריך להדריך את עצמו באופן פנימי, כך, שכשהוא מתעסק עם החניך – הוא לא מטעה אותו.

כשהמחנך – בינו לבין עצמו – איך שהוא משתקף – אמיתי, ויכול להוריד את הליכלוך של עצמו, ולא משתמש בהזדמנות של חניך לרדת עליו בשביל העניינים של עצמו, ויכול להיות אמיתי בינו לבין עצמו עם החניך – אז החניך כן יכול להיות.

הדרך לעשות את זה – האחד להשתקף, והשנית – לקבל את עצמו.

התרגילים, ההדרכה של כללי החינוך והדרכה – מבוסס על כך איך המחנך צריך לחנך את עצמו, כדי לקבל את עצמו.

כשהמחנך חש את עצמו, או חי את עצמו דרך החניך – החניך נהי' מבולבל ע"י הליכלוך של המחנך. ואז החניך לא מקבל חינוך, כי מה שהוא מקבל – זה המשכיות של הליכלוך של המחנך. בדיוק כמו בטיפול. אם המטפל מתחיל לחוש את עצמו, את העניינים שלו, דרך המטופל – זה נקרא באנגלית counter transference.

יש מסכת ענקית בטיפול, יש שתי שיטות מה זה counter transference.

Transference – זה שהמטופל מלביש על המטפל – כאילו שהמטפל עכשו הוא אבא שלי, או אימא שלי, או זה שאני שונא, או זה שקשה לי, ומתחיל להתנהג עם המטפל עם אותם מידות, באופן טבעי, כמו שהוא חש בעיות בעבר שלו או בהווה שלו. והוא אפילו לא מרגיש שהוא עושה את זה, הוא רק מלביש את זה על המטפל. זה נקרא transference – זה בא מצידו של המטופל. אבל המטפל – זה לא מפריע לו. הוא רואה את הסגנון, השינוי, ובגלל שהוא נשאר בינו לבין עצמו "מקורקע", הוא מכיר היטב מי הוא ואיך הוא בנוי, וערכים שלו, והוא חש את עצמו – אז הוא לא הולך לאיבוד עם הליכלוך של המטופל. ואז הוא יכול לעזור לו. וזה נקרא transference.

אבל, יש counter transference, ויש כאן בילבול.

יש שני שיטות מה זה counter transference.

שיטה אחת אומרת, שהמטופל גורם תגובה במטפל, שהוא (המטפל) בעצמו חוזר לבעיות שלו בעבר ובהווה, ביחסים עם אחרים – עם אבא שלו, אימא שלו, חברים שלו וכן הלאה. המטופל הוא "טריגר", "סוויצ'", שהוא גורם את הסויצ' הזה שהמטפל פתאום הוא חי – באופן טבעי – במקום כזה, שהוא לא נעים לו, בתוך היחס בינו לבין המטופל, כמו שהוא (המטופל) חש, הבעיות של עצמו, שהוא לא טיפל בהם עדיין. זה – סגנון אחד.

השיטה השני'ה מה זה counter transference, שהמטופל מסוגל להלביש את המטפל בתפקיד הבעייתי שלו בעבר ובהווה, והמטפל לא יודע. והוא נגרר ומתנהג בדיוק, איך שהמטופל, ביחס הבעייתי, הוא תקוע בתוכו. והמטפל נגרר בתוכו, ומוצא את עצמו מתנהג לא איך שהוא רוצה.

[אפשר לומר, שהמטפל מכתיב לו כללי המשחק. המשפיע הופך להיות מושפע].

ואז הם בתוך יחס מבולבל, ואם יש יחס מבולבל – אי אפשר לטפל. איבדנו את הדרך.

ובדיוק אותו דבר קורה בחינוך.

[ההורה צריך להשאר הורה, והילד צריך להשאר ילד].

כשהמחנך נמצא בתפקיד של חניך, בקלות הוא נגרר אחרי החניך, ונהי' מבולבל בתוך העניינים של החניך.

אני אתן משל קלסי, מהחיים שלי.

פעם הבת שלי חזרה מבית ספר, ואמרה שהיו לה בעיות עם המחנכת שלה. לא מצא חן בעיני מה שאני שמעתי מבתי. אז אני צילצלתי למחנכת. שאלתי – מה קרה היום?

אז היא אמרה לי כך:

- אני הגעתי לכיתה, כולם חיכו לי, ישבתי. והבת שלך הסתכלה עלי ואמרה: אוף, המורה הגיעה! ואני מאד התרגזתי, איזה חוצפה! איזה חוצפה לדבר איתי ככה! ואני אמרתי לה לקום וללכת מן הכיתה, לחכות בחוץ, לא להשתת בשיעור.

אמרתי לה:

- זאת הסיבה, שזרקת אותה מהכיתה? בגלל שהיא אמרה "אוף, המורה הגיעה?"

- כן, זה חוצפה!

אמרתי: לאו דוקא שזה חוצפה. תלוי איך מסתכלים על זה. אם זה הי' איתי, ואני הגעתי לכיתה, והחניך אומר לי – "אוף, הרב הגיע" – אז הייתי אומר א' משני דברים: או "אוף, הרב הגיע", או "אוף, התלמידה הגיעה". למה להגיב "זה חוצפה". החניך, או החניכה היא נמצאת איפה שהיא נמצאת. אני צריך לשקף אותה באופן כזה שהיא תגיע לאמת שלה. אם אני מגיע מכזה מקום שזה חוצפה, אני חש מאויימת או מאויים, בגלל שהיא אומרת "אוף, המורה הגיעה" – אז המורה בשום אופן לא יכולה לחנך כלל וכלל. היא אמרה לי:

- למה?

אני מצטט כמעט מילה במילה מהשיחה מלפני חמש-שש שנים. אמרתי: זה ברור, למה. בגלל שאת רואה את הסמכות שלך בתור מורה באה מהתלמידות. על כן את חייבת להשתקף דרכיהם לקבל את המעמד שלך, על כן את מאויימת, כשהיא אומרת "אוף המורה הגיעה", בגלל שאת צריכה את ההסכמה שלה, להיות המורה שלה!

אם זה המעמד שלך – אי אפשר לחנך את הילדים כלל, אפילו ביום מצויין – את לא מחנכת אותם, אי אפשר! והיא שתקה.

ואני הבנתי מה הבעי'ה שלה.

כשאני מלמד, וגם – בתור מטפל, אבל בעיקר – כשאני מלמד, כל יום אני אומר לעצמי – שאלה: (ואם הייתי מנהל – הייתי כותב את השאלה זו על הקיר שלי, והייתי מכריח כל מחנך בבית ספר שלי, להכנס על הבוקר ולהסתכל על השלט שעל הקיר). השלט (בתוך הראש שלי) אומר: האם התלמידים פה בשבילי, או האם אני פה בשביל התלמידים? זאת היא כל הנקודה. ואותו דבר – כשמטפלים.

[ואם אני בשביל התלמידים – ז"א שאני לא מקבל מהם סמכות. כי לא באתי לקבל מהם].

בדיוק. לא באתי לקבל מהם בכלל. אדרבה, אני ראיתי בספר אחד באנגלית, ספר מעולה, פתגם שלא שכחתי. פרופסור באוניברסיטה גדולה בארצות הברית, כתב כך:

"אם אני מסתכל על התלמידים שהם צריכים אותי כדי להיות תלמידים – אני לא יכול ללמד אותם. אם אני מסתכל על התלמידים – שהם לא צריכים אותי כדי להיות תלמידים, בלעדי – הם עדיין תלמידים – רק ממקום הזה אני יכול להיות המלמד שלהם."

זאת אומרת, הכוח להיות תלמיד – זה לא בגללי.

[זה משהו כמו אימון בתלמיד? שאתה נותן אימון בתלמיד?]

חייב! אם אין לי אימון בתלמיד שיש לו את כל הכלים – אני לא יכול להיות מלמד שלו, בגלל שאני בא ממקום "הוא צריך אותי!"

אבל אם אני בא ממקום, שאני צריך לעזור לו להיות פתוח, לקבל אותי – אז אני יכול להיות מלמד שלו, ממקום הזה אני יכול להועיל. אם אני לא בא ממקום הזה – אני לא יכול להועיל – בשום אופן!

אני צריך להבין: הוא תלמיד – בלעדי! הוא מסתכל בעולם, הוא לומד דברים, הוא חושב על דברים, הוא תמיד תלמיד. הוא לא תלמיד בגלל שהוא בכיתה שלי. אדרבה – אני זכיתי שהתלמיד הזה יגיע אלי, ויש לי הזדמנות לפתח את התלמידות שלו לרמה יותר גבוהה. זכיתי! לא שהוא זכה להיות התלמיד שלי. אם אין לי את הגישה הזו – אני לא יכול להועיל. ואותו דבר – בטיפול.

[איך זה קשור עם העניין ממי אני מקבל סמכות בתור מורה?]

הסמכות באה מזה, שאני עומד פה בשליחות של הבורא, בורא העולם. בורא העולם בהשגחה פרטית שם אותי בכיתה זו, בשעה זו, בבית ספר זה, בשנה זו, להתלימידים האלו, להיות המחנך, או המרצה. הסמכות שלי בהשגחה פרטית מהקב"ה, לעזור לכל תלמיד או תלמידה, לפתח את החוש להיות תלמיד עוד יותר גבוה.

[זה שני דברים – דבר ראשון – זה סמכות שבא מגבוה, דבר שני – אימון בתלמיד שהוא תלמיד גם בלעדי.]

- זה שני דברים שבאים ביחד.

ואותו דבר בטיפול נפש. אני חייב להאמין, שיש לכל מטופל כל היכולת לעבור המכשולים שהוא עבר, ולהבריא מהדברים שמפריעים לו. כמה שהם קשים – אני חייב לראות את זה בתוכו. אם אני לא מסתכל בו, ולא רואה בו את היכולת להבריא מהדבר שהוא לפי דעתו, לא בריא – אני לא יכול לעזור לו. בשום אופן.

מצד שני, אני לא הוא. אני לא שרוי בבעיות שלו.

אני שמעתי פעם באחד הסדנאות, שהייתי צריך לעבור להיות מוסמך בשיטה שאני מטפל בה, Somatic Experience, "חוי'ה גופנית", המעביר הסדנא, ישב עם אחת המשתתפות בסדנה, הפסיכולוגית מאד מנוסה, והוא טיפל בה בבעיות שלה, שאף פעם, בכל הטיפולים שעשתה לעצמה, לא הצליחה לטפל בהם – בן אדם שמטפל הוא ג"כ צריך לעבור טיפולים. והוא ישב איתה שעתיים, ועבד איתה טיפול מדהים. אסור לנו לספר על מה שהי', אבל א' הדברים אני יכול לספר, כי אי אפשר לחבר את זה איתה.

במקום אחד בתוך הטיפול – היא היתה מאד מרוגשת, והרגישה כאב מאד עמוק, והיא אמרה לו: אתה מבין את הכאב שלי? לא? אתה יכול להבין את זה? והיא אמרה את זה ברגש! ובשקט הוא אמר לה: אני מבין שיש לך כאב. אבל זה כאב שלך, לא שלי. עד כאן אני יכול לספר.

[זאת אומרת, שברגע שאני מרגיש כאב שלו כמו שלי – אני כבר לא יכול להיות מטפל?]

כן! הוא אמר: זה כאב שלך, לא כאב שלי! בשיא הרגש והכאב שלה הוא אמר את זה בשיא השקט. ובסמכות! לא! זה כאב שלך, לא כאב שלי! אבל אני יכול להבין את זה. יש לי כאבים שלי. אבל זה לא כאב שלך.

[זאת אומרת, שהוא לא חייב "להלביש" על עצמו את הכאבים של השני?]

ממש לא!

אני מאד התרשמתי מהאימרה הזו. זה לימד אותי הרבה. זה מה שקורה בטיפול. המטפל צריך להיות זמין. סמכות שלי – זה לא בגלל שהמטופל שלי נותן לי סמכות, סמכות שלי – מן השמים! קיבלתי תפקיד מן השמיים להיות פה ברגע זו, בתאריך הזה, עם המטופל שלי, כאן, בגלל שהקב"ה החליט שזה מה שאני צריך לעשות. הסמכות שלי לא בגלל שהמטופל מאפשר לי. הסמכות שלי – בגלל שהקב"ה נתן לי את הסמכות ואת התפקיד.

מצד השני – אני חייב להאמין, שהכוח להבריא ממה שמפריע, נמצא באופן טבעי, מהקב"ה, בתוך המטופל. זאת אומרת, שמאותו מקור שיש לי את הסמכות שלי, מהקב"ה, יש להמטופל שלי את הסמכות להבריא. מאותו מקור!

[ורפא ירפא. שניתנה רשות לרופא לרפאות].

בדיוק! ואותו דבר בחינוך. כשאני בתור מחנך – הסמכות שלי מהבורא, שיש לי את התפקיד. מצד השני – הכוח להתפתח – זה לא בגללי.

כשאני בתור בן אדם שרוצה לעבוד עם צמחים, להצמיח משהו – אני לא שמתי בתור הגרעין את כוח הצמיחה, לא שמתי בתור האדמה את כוח הצמיחה, אבל אני חיברתי אותם, ואני השתתפתי בפעולה לגרום צמיחה, אבל אני בעצמי – בשום אופן, אני יודע – לא גרמתי את הצמיחה. זה בכוח טבעי מהקב"ה, בתוך האדמה והגרעין. ואותו דבר גם במטופל וגם בהחניך. אין הבדל. וזה צריך להיות בתוכי כזה ברור, ומול העינים שלי כל רגע שאני מתעסק עם המטופל או עם החניך.

[צריך להיות קשור למעלה כדי לא להתבלבל וליפול למטה?]

בהחלט.

[לא שאתה צריך לרדת לבעיות של המטופל, ואם אתה לא קשור למעלה – אז אתה יורד.]

ואז אתה ביחד עם המטופל – באותו בור – ואי אפשר לעלות מתוך הבור כשאתה בתוכו, מישהוא צריך לתת סולם, כדי שאתה תוכל לצאת, לעלות ממנו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>