טיפול טראומה – ישראל

השיעור השני של הרב יהושע דאשיף. יום ה' אור לז' אדר א' ע"א

בשיעור השני בסדרה הרב דאשיף מסביר את עיקרי יסודות פעולת המוח לפי שיטצ הניורולוגי'ה המודרנית. איך פועלים המוח והגוף במצב התקין, ואיך פועל המוח והגוף במצב הסכנה? מהם הכוחות שהטביע בנו הבורא להתגבר על הסכנות הקיומיות, ומה קורה אם אנו בולמים את הכוחות הטבעיים האלו מלהשתחרר? מהי ההגדרה והסימטפומטים של "טראומה" בשיטת SE (חוי'ה גופנית), והעיקר – איך יוצאים מטראומה וחוזרים לתיפקוד תקין ומתפתח. איך אמור להתנהג המורה הרוצה להצליח עם תלמידיו בכיתה, ואיך צריך להתנהג ההורה, הרואה את הילדו חוזר מבית הספר עם הפנים עצובות ומושפלות? כל זה – בשיעור השני שסדרת השיעורים המרתקת ב"כללי החינוך וההדרכה" עפ"י שיטה טיפולית מודרנית מאת הרב יהושע דאשיף

(תמליל חלקי)

אני עובד בשיטה שנקראת SE, התרגום יכול להיות חוי'ה גופנית. השיטה מבוססת על ההבנה של הניורולוגי'ה או ביולוגי'ה של ניורולוגי'ה של המוח.

אני רוצה לדבר קצת על זה, כדי שאנחנו נבין ביחד, מה שייך לחינוך וטיפול.

נתחיל בהבנה שהמוח, באופן כללי, מחולק לשלושה חלקים. א' – הקוגניטיבי, שהוא הגדול ביותר, אח"כ יש את הרגשי, אח"כ המוח השלישי, שעניינו – לשרוד בהצלחה. הוא הנקרא המוח הזוחלי, בגלל שמוח הזה נמצא בכל חיות העולם שזוחלים ולמעלה. המוח הזה עובד בכזה אופן שהוא מגן על הברי'ה, לשרוד בהצלחה.

[האם יש איזה הקבלה בין שלושה מוחין אלו לשלושה מוחין של חב"ד – חכמה בינה דעת?

- תמיד יש, אבל אני לא רוצה להכנס לזה עכשו בגלל שזה לא על רגל אחת.]

קודם כל, אני אדבר איך המוח עובד כשהמצב הוא תקין ורגוע.

יש את המוח הקוגניטיבי והמוח הרגשי, שהם עובדים אחד עם השני. המקום הקוגניטיבי במוח קולט, כשבן אדם מסתכל, מקשיב, שומע – המוח קולט באופן קוגניטיבי מה יש כאן, ואז הבן אדם צריך לחשוב – לפי מה שקורה כאן, מה מתאים לי? מה מתאים לי לעשות, כדי שאני אוכל להרוויח ביותר ממה שקורה הרגע. המוח הזה מתקשר עם המוח הרגשי, ומוח הרגשי זה מקום איפה שטמון כל הניסיון, הורמונים, רגש. הנסיון שבן אדם השתמש בעבר נמצא בעיקר במוח הרגשי. כל הכלים להפעלה, להפעיל את עצמו ואת הסביבה – בא ממוח הרגשי. זה מקום שמפעיל שינוי בעולם.

כשהבן אדם חש את עצמו בטוח, הסדר הוא כך, שהמוח הקוגניטיבי, שהוא מעל המוח הרגשי, מתקשר עם המוח הרגשי. יש קשר תמידי בין שני המוחין האלו – הקוגניטיבי והרגשי: מה מתאים לי לפי הנסיון שלי, מה מתאים לי לפי מה שאני צריך לעשות, מה אני עשיתי בעבר שמתאים לאותו מצב, מה עבד, מה לא עבד, איפה היתה לי הצלחה, איפה שלא היתה… זה המצב התקין.

ובינתיים המוח השלישי, שלמטה ממוח הרגשי, הוא המוח שקולט את הסביבה מצד מה מאיים עלי ומה לא מאיים עלי. זה לא לפי השכל מה שאנחנו קוראים שכל. זה לפי מה שהמוח השלישי קולט הדבר הזה או מאיים או לא מאיים. יכול להיות בגלל שמישהו נכנס לחדר מהר, וזה מפריע לי. יכול להיות בגלל שמישהו מסתכל עלי באופן שזה לא נחמד, וזה מפריע לי. יכול להיות שמישהו נכנס עם נשק, וזה מפריע לי. יכול להיות שמישהו נכנס לחדר עם רעיונות לא טובות, גישה לא טובה או אפילו מחשבות לא טובות כלפי – ואני חש את זה. איך שיהי' – המוח השלישי חש בבועה של 360 מעלות – מה מאיים עלי ומה לא מאיים עלי.

כשהמוח הזוחלי רגוע, וחש "אין איומים", הוא משדר למח הרגשי ולמוח הקוגניטיבי, "הכל בסדר", תמשיך לזרום, ולהסתכל במה שמתאים ומה שלא מתאים בינתיים. המוח הזוחלי משדר לריאות, לבטן, למערכת איכול, ללב, כליות, כל המערכת הפנימית, שאין איומים, וכל התהליכים בתוך הגוף עובדים לטובת הבן אדם, שהוא מתפתח, ובריא, וזורם, כמו שצריך להיות. ככה המצב תקין, כשהמוח חש, שהמצב הוא שלם, הכל בסדר.

אבל כשיש איומים, המוח הזוחלי אומר, עכשו אנחנו במצב שצריכים לשרוד בהצלחה. מיד מתחיל המערכת שגורם לכל המערכת שנקרא בן אדם לפעול באופן כזה שאו הוא צריך לברוח, או להתקיף. בגלל שאלה הם שני דברים שהבן אדם יכול להסתדר עם איום. או הוא נכנס בו, אם יש לו יותר כוח מהאיום, או בורח ממנו, אם אין כוח או נראה שאין כח. יכול להיות בעדינות, ויכול להיות בגדול. אבל זאת היא התגובה. הבן אדם עובר שינוי במהירות שקשה למדוד אותו, שהמוח הזוחלי משדר למוח הרגשי: עכשו אתה שלי. אתה צריך להפסיק כל קשר עם המוח הקוגניטיבי. זה משדר באופן חשמלי. ויש הפסקה בין מוח הרגשי למוח הקוגניטיבי. ואפילו מדדו את זה במעבדות, ומצאו שבאמת המוח הקוגניטיבי מתרומם פיזית, ומתנתק ממוח הרגשי. ואז המוח הזוחלי לוקח את כל הכוחות האלו, לפעול, לעשות, לשנות, מהמוח הרגשי, שיש שמה כל מיני איברים שגורמים לשינויים וכוח והורמונים, כל הדברים שמשנים את הפעולות של הבן אדם מהמוח – הרוב הוא בא מהמוח הרגשי. ואז כל הכוח הזה לשנות, להשתנות, לפעול, לרוץ, להתסגר, להיות כוח בתוך השרירים, להפסיק לחשוב בכלל – הכל זה קורה בגלל שהמוח השלישי מצווה למוח השני להפסיק לעבוד עם המוח הראשון, ועכשו הוא שלי, ואני צריך להתשמש בכל הכוחות האלו לשרוד. ופתאם יש המון המון כוח או להתקיף או לברוח. מה שקורה – שהמוח השלישי לוקח את כל הכוחות האלו מהמוח השני, ודרך מערכת העצבים, בגלל שהמוח השלישי הוא שוכב על ראש עמוד השדרה, ומשם עמוד השדרה יורדת, ומשם כל המערכת עצבים מגיעים לכל הגוף. והמוח השלישי ממש שולט, שעכשו אין השכלה, אין מצב קוגניטיבי, אין לחשוב – סיימנו! מה שיש – זה לשרוד: או לברוח, או להתקיף. וכולנו יודעים מה קורה בתוכנו כשיש צורך או להתקיף או לברוח. דופק הלב משתנה, לחץ דם משתנה, הנשימה משתנה, וכו' וכו'. והמצב הזה גורם לבן אדם פיזית – גם גורם לו לעשות את ההתקפה או בריחה, וגם מאפשר לו התקפה או בריחה. וכל עוד שהמצב הזה זורם בתוך הבן אדם – המוח הקוגניטיבי והמוח הרגשי עדיין בניתוק כל שהוא. עד שהמוח הזוחלי קולט, שכל הכוח הזה שהוא רכש לברוח או להתקיף ירד מהבן אדם – הכוח הזה נשאר בפנים. זאת אומרת, התנועות של בריחה ותקיפה עצמם, למשל להרביץ או לרוץ, החומר הגורם לתנועות האלו להצליח בהתקפה או בבריחה. מצד שני, התנועות עצמם מאפשרים שישתחרר הכוח שגורם להבריחה או התקפה. ואז כשבן אדם מתקיף או בורח, ע"י תנועות האלו גם משתחרר הכוח הזה. ואז אם הבן אדם הי' פעם באיזה התקפה או בריחה, אפילו מילולית, הוא חש את עצמו אח"כ רועד. הרעד הזה – זה המשך של הבריחה או התקפה של המערכת, לשחרר את הכוח המתקיף או לברוח. כל עוד שכל זה לא השתחרר, הוא עדייך בפנים והוא נשאר בתוך הבן אדם. כשהוא בתוך הבן אדם – הוא בעצמו משדר למוח הזוחלי – אנחנו עדייך בבריחה או בהתקפה. וזה המקור של בעיות פסיכולוגיות ורגשיות. הכוח הזה לברוח או להתקיף, אם הוא לא משתחרר – הוא לא סתם הולך לישון, הוא נקרא מערבולת, כי הוא תמיד או נכנס או יוצא, הוא לא סטטי. הוא דינמי. כשהוא לא השתחרר – הוא ממשיך להכנס עוד יותר ועוד יותר בפנים, ומשם יש גם מחלות פיזיות – מאנרגי'ה לברוח או להתקיף שהוא לא השתמש בה. ואז יש עוד בעי'ה. כשיש את האנרגי'ה הזו בתוך הבן אדם – הוא גם משדר למוח הזוחלי – "אנחנו מאויימים!" – בגלל שהגוף עצמו מאויים מצד האנרגיות שנשארו בו.

עכשו – יש שני מקומות באופן כללי, שיכולים לגרום לבן אדם להרגיש מאויים. או מהסביבה. או מבפנים. כמובן הם מצטרפים. כשבן אדם חש בפנים מאויים – הוא יכול לגרום לאחרים או לסביבה לאיים עליו. וזה נהי' מערבולת שהוא תקוע בו. זה המצב של הצטברות כח האנרגי'ה להשתחרר. בן אדם חש שהוא צריך להשתחרר, וגם בן אדם חש שהוא מנותק: אני לא חש  את עצמי, אני לא מחובר לעצמי, והסיבה לזה – לא שהוא מדמיין, זה בא מהמקום של ניורולוגי'ה שלו במוח, שהמוח הקוגניטיבי התרומם מהמוח הרגשי. הם לא מתחברים. וכשבן אדם חש "אני לא מחובר" – זה המקור. זה פיזיולוגי, זה לא דימוי. הוא חש נכון מה שקורה אצלו בפנים.

אפשר לומר שההגדרה של טראומה, הוא שיש לבן אדם דבר שלילי, שחוזר על עצמו, בתקופות או באופן תדיר, ויש לו מודעות מלאה, ולא יכול לעצור את עצמו. כשיש לבן אדם את זה באיזה מקום בחייו – העניין הזה נקרא טראומה לפי שיטת SE. למה זה נקרא טראומה? בגלל שלעניין הזה המוח נמצא במקום של התקפה, ועדיין במקום שרוצה או לברוח או להתקיף – לעניין הזה. זה יכול להיות מרוכז בעניין אחד, וזה לא מפריע לבן אדם בשאר חייו. יש לכל אחד מקומות כאלו בתוכו, אבל ככל שזה יותר רחב, ועניינים יותר גדולים – זה פועל יותר בחיים שלו, עד שזה יכול להגיע למקום, שבן אדם בבית חולי נפש וכו'. יש רמות שונות. אבל יש לכל אחד מקומות כאלו בתוכו.

זה המקום במוח, כשהוא מופעל. ואנחנו צריכים לשחרר אותו.

[אתה מדבר על העניין של התקפה, שזה מפעיל את המוח הזוחלי, ואח"כ אתה עובר לעניין של טראומה. אתה רוצה להגיד שפעולה של טראומה דומה לפעולה של התקפה?]

הטראומה זה תוצאה של כוח לברוח או להתקיף שלא השתחרר ונשאר בפנים, ומתחיל לחלחל ולהכנס למקומות בתוכו גם פיזית, וגם רגשית, גם פסיכולוגית. אז המערכת מופעלת באופן כזה שהוא מאויים.

[הבן אדם ממשיך להרגיש את עצמו בסכנה?]

- כן, באיזה שהוא מקום.

[מה יכול לגרום לזה? אם אין כבר סכנה, למה הוא מרגיש בסכנה?]

- בגלל שהכוח הזה עדיין בפנים, ולא השתחרר.

[למה זה לא משתחרר?]

- זה לא משתחרר לכמה סיבות. אחד מהם: הוא לא התקיף, ולא ברח.

[כאילו, להתקיף, או לברוח – זה עדיף מאשר לשתוק?]

- כן. נגיד, שיש אבא או אימא, שמתקיף את הילד. כמה שהאימא או האבא צודקים, אם זה לא באופן שזה חינוכי, אלא בא ממקום שאני רוצה להתקיף את הילד שלי, בגלל שהוא מפריע לי, ברגע שיש את זה מההורים, או מהמורים, אע"פ שזה ילד, והוא לא צודק, אבל הוא גם בן אדם. וכל המערכת שלו מופעלת לברוח או להתקיף. אבל בגלל שהוא קטן – הוא לא חושב, שהוא יכול לברוח מהבית, או לא יכול – מאיזה סיבה. אז כל המערכת הזה, שמופעלת להתקיף או לברוח – נשאר בפנים. הילד שהוא מתחיל לעשות מה שנקרא באנגלית ? – הוא בורח הרבה מהבית, הוא שובר דברים – הוא באמת במצב מצויין – כי הוא נותן מקום ביטוי לדברים בפנים, שרוצים לצאת החוצה. אבל ילד שמשאיר את זה בפנים, ומפנים את זה – הוא אוכל אותו. וזה מצטבר במשך הזמן. וזה שייך לחינוך.

[א"כ טראומה – זה מצב של התקפה או איום לא משוחרר?]

- בדיוק.

[זה ממשיך לשדר למוח שעדיין יש איום, והמוח הזוחלי מנתק את המוח הקוגניטיבי, זאת אומרת, שבן אדם לא פועל לפי השכל]

בדיוק. אז מה שקורה, כשיש ניתוק בין המוח הקוגניטיבי, להמוח הרגשי – אין התפתחות. הוא לא יכול להתפתח. בגלל שהוא במקום שהוא מנותק. על מנת לעבור לתהליך של התפתחות – הוא חייב לחבר את המוח הקוגניטיבי עם המוח הרגשי.

[שני אלה הם האחראים על ההתפתחות?]

- כן. כשהם עובדים ביחד – הבן אדם יכול להתפתח. הוא יכול להכנס לרגש שלו, לעשות חשבון, איזה רגש שלי עכשו מתאים, או לא מתאים, כמה מהרגש כן מתאים אם אני כן מצליח, לומר שכן להשתמש בו – זה חיבור בין המקום הקוגניטיבי למקום הרגשי שלו. אבל כשיש את ההתקפות בפנים, או איומים בפנים – להתקיף או לברוח – כשזה מצטבר -

- בהתחלה – בפעם הראשונה לאו דוקא עושה הרבה. אנחנו בנוים מהקב"ה באופן כזה שיש הרבה הרבה חוסן, בן אדם יכול לספוג המון, לפני שהוא מגיע למקום שהוא לא פועל באופן בריא. בן אדם יכול לספוג המון, זה מדהים עד כמה הבן אדם יכול לספוג. אבל כשהוא מגיע למקום, שרואים שהבן אדם לא מתפקד, או שזה ילד, או שזה בן אדם מבוגר, לא משנה – זאת היא הסיבה! (לפי שיטת SE, צריך לומר, כי זה לא כולם מסכימים).

כשבן אדם רואה, או רואים על הילדים, שיש את הדבר השלילי, שחוזר על עצמו, ויש לו מודעות, ולא יכול לשנות את הנהגתו – אתה יודע מה הסיבה. וכמה שמדברים עם הילד על העניין (השלילי) הזה – אם זה לא במקום של חינוך מובטח, שבן אדם לא רק שמקבל את המוסר, אבל זה מוסר מלובש בלבוש נחמד ונכון ומתאים ולא מאיים, ומרגיע, ומעטף, ואוהב, ומחבק – לאו דוקא פיזית, אבל צריך להיות את זה – אם זה לא בא באופן כזה – הבן אדם לא יכול להשתנות! אי אפשר! בגלל שכשאנחנו באים לחבק, להחזיק, ללטף, ילד שעובר משהו מאד קשה, והוא חוזר הביתה, והוא מופנם, סגור – מה האבא או המאמא רוצים לעשות?  לשבת אתו, לתת לו תחושה טובה, מבקשים מילדים אחרים לצאת, מביאים לו איזה אוכל נחמד, עד שהוא מתחיל להתפתח, ואז כל החוסן שאפשר להוסיף לילד מאבא ואימא, להיות מיכל למה שהוא מפנים, ולא יכול לצאת החוצה – אז מתחיל לצאת החוצה, והוא מתחיל לדבר, ואח"כ מתחנק, ומתחיל לבכות – כל זה משחרר כל מה שהוא חש, ומה שנכנס לתוכו מתוך האיום שהוא עבר בחוץ. אבל אם ההורים לא ערים לכזה תופעה, ולא עושים כלום – אז זה נשאר בתוך הילד. ואח"כ – מחר, מחרתיים, או בעוד שבוע-שבועיים אולי הוא מתקיף ילד בבית, או בורח מהבית, או צועק על מישהו… למה זה קרה? לא רואים את הקשר של משהו שקרה לפני שבועיים. זה דוגמה.

מובן מה שקורה כאן. מה שחשוב להבין – שאין התפתחות במצב הזה. וזה הסיבה – שיש הרבה אנשים, אנחנו רואים, ורואים גם את הדברים בתוכנו, רואים אנשים מבוגרים, שיש מקום, או איזה עניין מסויים – הוא כמו ילד אצלי. הוא עדיין לא התפתח, הוא מה שנקרא לא בגרותי. בעניין אחר – אני כן בגרותי, אבל בעניין הזה – לא. למה? בגלל שהדבר הזה תקוע באיזה שהוא מקום, שהי' איזה שהיא התקפה, איזה איום, מבחוץ, ואז היכולת להתקיף או לברוח, ולשחרר לעניין הזה לא קרה. אז העניין הזה תקוע כמו ילד קטן בתוכי. וזה הסיבה. אז יכול להיות שהבן אדם כל כולו כך, או שיש איזה אי פה ואי פה ואי פה בתוכו, שלא השתחרר. וכל אחד יש משהו. אולי לצדיקים אין, אבל לאנשים נורמליים כן. כשיש המצב הזה – הבן אדם לא יכול להתפתח.

מה זה להתפתח? להתפתח הוא בא על ידי דבר אחד – זה הבסיס לכל התפתחות בעולם, לכל בן אדם בעולם, לא משנה מאיזה תרבות הוא בא, זה מה שנקרא "אתגר"[1]. בן אדם בנוי לאתגר, לעבור אתגרים. יש רצון בתוך בן אדם לעבור אתגר. הוא מחפש אתגרים. אם בן אדם לא מחפש אתגר – זה סימן שמשהו מאד מאד לא תקין אצלו.  אחד מהסימנים שהבן אדם הוא בריא – שהוא חוקר. הוא חוקר ומחפש הרפתקאות. אם חסר שני דברים אלו לבן אדם – משהו חסר במערכת פנימית שלו. בן אדם תקין – זה מה שמדריך אותו כל הזמן. מחפש אתגרים. ילדים קטנים – תמיד – מחפשים משהו לאתגר אותם. באופן טבעי. וגם שמחים. הם שני דברים שצריכים להיות. בגלל שהקב"ה בורא אותנו בצורה הזו להתפתח. זה הנוסחא הטבעית שהקב"ה הטביע בתוכנו, להגיע לעלי'ה במודעות. כי אנחנו פה בעולם כדי להעלות את המודעות שלנו. והדרך היחיד להגיע לזה – הוא ע"י אתגר. או שכלי, או רגשי, או פיזי, אבל אתגר. והעולם בנוי באופן כזה, שברגע שאנחנו יוצאים מהדלת – יש אתגר! יש אתגר בכל צד ופינה. אפי' אני רק רוצה לעבור את הכביש – אני צריך להסתכל על הכביש – אולי יש רכב – תמיד!

בוא ניקח את הדוגמה של שריר. בכל אחד יש שרירים. ואנחנו יודעים, שאם השריר לא עובר אתגר,  לדוגמה, נגד כוח משיכה, אז השרירים מתחילים להתנוון. וזה בדיוק אותו דבר. אם בן אדם לא משתמש בשרירים שלו הם לא נשארים אותו דבר – הם תמיד או בעלי'ה או בירידה. בגלל שהקב"ה בורא את העולם בצורה שהוא תמיד זז, הוא לא סטטי, הוא דינמי! או הוא מתקדם, או הפוך! זה לא כמו שאנחנו פותחים את הספר, מסתכלים, איפה שאנחנו עוצרים, סוגרים אותו, שמים אותו על המדף, ובפעם הבא מתי שאני רוצה אני אפתח אותו באותו מקום שהפסקתי. אנחנו לא ככה! התפתחות לא ככה, צמיחה לא ככה. או שהצמח צומח, או בכיוון הפוך! אין משהו באמצע. גם אנחנו – גם רגשית, גם שכלית, גם פיזית. השריר חייב אתגר, אחרת הוא מתחיל ללכת בכיוון הפוך, לא להיות בריא. חייב![2] זה חסד של הקב"ה, שיש כוח משיכה בארץ, שעוזר לנו תמיד להיות באתגר – רק צריך לקום בבוקר מהמיטה! זה מאפשר לנו להתפתח, להיות בריאים, להמשיך.

ואותו דבר, כשמדובר על ההתפתחות בגרותית, התפתחות של מודעות. חייב לאתגר את המקום בפנים, שזה המקום שבן אדם מתבגר, ומעלה את המודעות שלו – על עצמו, על העולם, על הבורא, וכו'. חייב להיות אתגר. בגלל שהקב"ה בורא אותנו, שהוא מאתגר אותנו, כל אחד ואחד – לפי שיעור דילי'ה. וזה הבנה, שהוא צריך לאתגר את עצמו, והוא מקבל את החינוך מאתגרים שבחינוך, וללמד את עצמו איך לאתגר את עצמו, למה? בגלל שהקב"ה רוצה מכל אחד ואחד להעלות את המודעות שלו לגבי הבורא. זה אתגר אינסופי. ואתגר הזה זה החינוך. ולפתח את האתגר הזה צריך להיות בדרך שבן אדם יכול להתפתח! אם הוא לא יכול להתפתח בגלל שהמערכת הפנימית שלו מופעלת באופן לא תקין, לא יכול להתפתח בגלל שהוא מאויים מבפנים, וגם מבחוץ אולי – אז זה סתם…

גם קורה, כשבן אדם לא יכול לאתגר את עצמו – אז הוא מתוסכל. וזה סיבה שבן אדם נכנס לדיכאון וכו' וכו' – אע"פ שבן אדם יכול להיות לא מה שנקרא מערכת דיפריסיבית – יש בפסיכולוגי'ה כל מיני מערכות – ויש מערכת אחד של בן אדם שהוא דיפריסיבי – יכול להיות שהבן אדם עובר דיפריסי'ה, אבל הוא לא בדיפריסי'ה, הוא במקום שאתגרים לא יכולים לפעול איזה שהוא שינוי אצלו, אבל ברגע שהוא יכול לאתגר את עצמו – כל הדיפריסי'ה ייעלם! יכול להיות שזה בא מטראומה וכל מיני דברים, אבל באמת הוא לא בדיפריסי'ה, אף כי יש דברים שדומים, ואנחנו צריכים תמיד לבדוק את זה.

עכשו רציתי לומר את הקשר בין טיפול לחינוך.

גם בטיפול. כשבן אדם בא לטיפול. כמו שאמרנו לפני שבוע, שהטיפול והחינוך הם שני צדדים של אותו מטבע. עכשו דיברנו על אתגר, ששייך לחינוך. להעלות את האתגר. כשאנחנו מדברים על חינוך באופן כללי אנחנו לא מדברים על האדם שהוא חולה, אנחנו מדברים על ילד שמוכן להתפתח. השאלה היא איך לעזור לו להתפתח? עכשו נכנסנו טיפה לרקע, להבין מה קורה בתוך תוכו, בתוך המוח, בתוך מערכת העצבים שלו, וכמובן גם הלב והריאות, והכבד – אנחנו מדברים על העולם הפנימי שלו הפיזי, אנחנו צריכים לקחת בחשבון, שזה חלק מהמערכת שלו… הוא צריך להיות במקום, שהוא חש עצמו פיזית = מובטח.  רק אז הכל רגוע, והוא יכול להתחיל בהתפתחות כמו שצריך להיות. זה הבסיס.

בטיפול אנו עובדים בצד השני. בן אדם בא לטיפול בגלל שהוא חש את עצמו, שהוא לא יכול לאתגר. למה? בגלל שהקונפליקט שלו לא מאפשר לו. זאת אומרת, בן אדם נמצא בקונפליקט על משהו. משהו לא זז. הוא חש: אני רוצה את זה, אני רציתי לשנות את זה, ואני צריך את זה וזה לא הולך לי – זה סימן שיש איזה קונפליקט, בגלל שהוא רואה את המטרה שהוא צריך וזקוק לה, אבל הוא עומד כאן, ולא מסוגל להגיע למטרה שלו. זאת אומרת, אתגר במקום להיות אתגר, הפך לקונפליקט. בן אדם מגיע לטיפול, בגלל שהקונפליקטים שלו מספיק גבוהים, שכבר הוא רואה בחייו, שהוא לא יכול לפתור אותם לבד. הוא חייב מישהו לעזור לו להוריד את הקונפליקט בחזרה לאתגר. וזה מטרת הטיפול. דוקא בטיפול SE  אנחנו מסתכלים על הבן אדם, הוא במקום של קונפליקט – אנחנו לא רוצים להוריד ממנו את האתגרים בחייו, אנחנו רוצים לשנות את חייו, אנחנו רוצים לשנות את היחס לעולם, שהיחס שהעולם מאיים עליו והוא מאויים מהעולם, ולכן הוא בקונפליקט, והמוח והמערכת העצבים נמצאים במקום שאי אפשר [להתפתח] – לגשת לקונפליקט ולהוריד אותו בעצמו לאתגר הוא לא יכול – ובטיפול אנחנו עושים את זה. אנחנו לוקחים את הבן אדם, ועוזרים לו להוריד קונפליקט, ולהחזיר אותו לאתגר.

זה איפה שיש מכנה משותף של טיפול וחינוך. המטרה היא אותה מטרה, אבל באים ממקום אחר. זה ממקום הקונפליקט להוריד אותו, וזה ממקום חוסר התפתחות, שיוכל להתפתח, בגלל שמגיע לאתגר.

כשאנחנו מדברים על חינוך, המחנך חייב להתנהג באופן כזה, שהסביבה, שהמחנך גורם ובונה, הוא בדיוק מתאים להתפתחות. זאת אומרת, יש את ההתיחסות של המחנך גם לעולם הפנימי של הילד – פיזי, קוגניטיבי, רגשי, וגם לגבי הסביבה – איך הילד קולט את הסביבה, באופן שהוא יצליח לאתגר ע"י הסביבה, במקום להגיע לקונפליקט.

אם המחנך לא מאתגר את הילד מספיק, הילד מגיע למצב שהוא חש את עצמו לא טוב. בגלל שהוא חש כמו השריר שאין לו אתגר, הוא חש, שהוא מתנוון. הוא יורד בכוח, אין לו את הכוחות שהיו. הוא מחכה שיהי' לו כוח. ברגע שבן אדם יושב במערכת החינוך ואין אתגר, הוא חש את עצמו, דבר ראשון, שיעמום. זה כבר סימן, שהילד לא מאותגר. כשהוא לא מאותגר, הוא לא מתפתח. אם הוא לא מתפתח – החינוך לא מתרחש. אז צריכים לבדוק מה הסיבה. ועבודה של המחנך – היא לתפוס את עצמו, ולהבין ששום דבר לא מתרחש בואקום. איך שהילד בא – הוא בא ממקום בבית שלו, הרקע שלו – זאת אומרת, מה שקורה שם, וגם – מה שקורה בבית ספר. מה שקורה בבית ספר – זה גם גורם. אי אפשר לומר, "הכל מהבית". לפעמים מה שקורה מהבית – גדול מדאי בשביל המערכת החינוכית. אז צריכים מערכת חינוך אחרת. וצריכים להכיר את המקום, שמה שאנחנו עושים כאן לא מתאים, מה שמגיע אלינו מבית מסויים. זה לא מתאים לנו. אנו לא יכולים להתמודד עם זה. זה בצדק, וזה בסדר. אבל צריכים להכיר, המחנך והמערכת החינוך, כמה כן אנחנו אמורים לעבוד. כמה אנחנו אמורים להגיע לייצור הסביבה שלא מאיימת.

והכל מתחיל מהמחנך עצמו, מה קורה בתוכו. זאת אומרת: זה מאד חשוב, הנקודה זו: כשבן אדם בעצמו במצב שהוא מאויים מאיזה שהיא נקודה, הקב"ה בורא אותנו באופן נפלא, שהאנרגי'ה לברוח ולהתקיף שנכנס בנו, אם היא עדיין בתוכנו, ולא השתחררה – יש לה חכמה אדירה. האנרגי'ה הזו מחפשת לגרום עוד פעם לאותו מצב כמו בפעם הראשונה, שגרם לו את האיום. אם למשל הבן אדם בא מבית איפה שהאבא תמיד צועק ומרביץ, הוא באופן כללי נמצא בתוך הסביבה שיש הרבה צעקות ומרביצים – או שהוא גורם לאנשים להרביץ לו, או שהוא בעצמו צועק ומרביץ לאחרים. א' משניים. למה? בגלל שהאנרגי'ה זו יודעת, שהדרך שאני נכנסתי – אותו הדרך משחרר אותי. מדהים! והבן אדם שבא מרקע, שלא שיחרר את הדברים שבתוכו, הוא – כשהוא הורה, או מחנך בכיתה, או בעבודה, איפה שהוא מנהל, באופן תת-מודע הוא גורם בסביבתו אותם מצבים, שלא נקיים אצלו…

[סיפור של המחנך בטיפול]