שיעור שלישי ב"כללי החינוך וההדרכה" ושיטת SE
היסטורי'ה של הספר "כללי חינוך והדרכה"
להבין הרקע הנכון, שיאפשר לנו להבין את החומר.
רציתי להוסיף מילה על נקודה מהשיעור הקודם, שדיברנו על המוח, איך שהמוח עובד, יש ניוקורטקס, ואחר כך יש לימביק, ואחר כך המוח הזוחלי, המוח השלישי.
רציתי לומר, שכמו שאנחנו אומרים בחסידות, שהקדמה למחשבה דיבור ומעשה זה שכל ומידות, והשכל מגיע למדות, והמידות מפעילים מחדו"מ.
אפשר לומר שהמוח השני תמיד צריך להתגייס לעזור למוח קוגנטיבי, והוא המוח הרגשי.
או שהוא עוזר למוח השלישי – המוח הזוחלי – הוא ג"כ מגייס את המוח הרגשי, והוא המנוע המפעיל את המוח הזוחלי לפעול בכיוון התקפה או בריחה.
אני רוצה להסביר נקודה מאד חשובה, היסטורי'ה של הספר. היסטורי'ה של הספר זה לא סיפור רגיל. הוא נמצא בספר השיחות תש"ג, והרבי ריי"צ מספר לפי היומן מה הי'ה.
אני מקצר, רק להעביר את הנקודה.
הרש"ב דיבר עם משפיעים בישיבה, אח"כ הוא עשה אתם ישיבה ביחד, והריי"צ ישב ורשם רשימות על השיחה.
אח"כ הרש"ב לקח את הריי"צ לשבת אתו ביחד ולסדר את העניינים.
אח"כ הריי"צ הראה להרש"ב את התוצאות.
גם היו התכתבות של הרש"ב עם המשפיעים.
זה נמשך כך במשך כו"כ חדשים, עד שהרש"ב ביקש מהריי"צ לסדר את כל העניינים, ואח"כ שוחחו על הדבר כמה שעות וכו' וכו' – כך זה חזר על עצמו כמה פעמים. עד שהרייצ סיים מה שנקרא היום כללי החינוך וההדרכה.
הנקודה כאן – קודם כל, לפי מה שאנחנו מבינים, הספר נכתב על ידי שני אנשים ענקיים, הרבי והבן שנהי' ממלא מקומו.
והספר נכתב ע"י השתקפות, שהרש"ב התייעץ עם המשפיעים.
זה עבודה של השתקפות – עם המשפיעים, אח"כ הרש"ב עם הריי"צ.
בגלל שתהליך החינוך הוא השתקפות, שיש קשר ביניהם.
המחנך עובר תהליך מסויים לפני שהוא מתייחס לחניך, והחניך מגיב – זה נקרא השתקפות.
הרש"ב הרייצ עבדו ביחד באותו אופן של משפיע ומושפע.
[השתקפות – זה שאחד משקף את השני, כמו מראה?]
בדיוק!
לחדד, כמו שיש שיחה בין שני האנשים שיושבים בחברותא בגמרא, תוספות, ראשונים, הלכה, שצריכים לחדד א' את השני – בלי זה לא מגיעים לעיקר העניין.
וזה עניין של חינוך – גם אצל המחנך וגם אצל המחונך – צריכים לקלף את המיותר, ולחדד את העיקר.
[זה תהליך איטרטיבי?]
המחונך רואה את עצמו דרך המחנך, ולכן המחנך צריך מאד לדייק, כי החניך רואה את עצמו דרכו.
השתקפות- שזה הצד השוה בין חינוך וטיפול – הוא לחדד את העיקר ולקלף את המיותר.
על המשמעות והחשביות הגבולות בחינוך
המוח הזוחלי חש בבועה של 360 מעלות – מה מאיים, מה נוח וכו' – זה קשור לגבולות.
כשאנו מסוגלים לחזק את הגבולות שלנו – אנו מסוגלים לחזק את כל המערכת.
כשהגבולות נפרצו – אז גם החיות נוזל החוצה.
הדוגמה לזה – מהנהר. אם יש גבולות חזקות – אז הנהר זורם עם הרבה כוח.
אבל אם יש לאיזה סיבה פריצת גבול – אז המים זורמים החוצה, הם כבר לא חלק של הנהר.
יש עכשו מים שזורמים לחוץ, ויש פריצה שלוקח את המים החוצה,
וגם בהמשך הנהר יש פחות מים ופחות כוח.
אנו בנויים באותו אופן.
כשאנו חיים עם גבולות חזקות – החיות שלנו זורם קדימה.
יש אנשים שאומרים אין לי כוח, אני לא יכול, אבד לי כוח לעשות משהו.
הסיבה – שהגבולות שלי נפרצו מאיזה סיבה שתהי'.
כשאנו מחזקים את הגבולות – זה גורם לזרימת החיות יותר ויותר.
מה שחשוב בחינוך – אסור לנו לפרוץ גבולות של הילדים.
ברגע שאנו פורצים את הגבולות של הילדים – זה מחליש אותם להתקדם הלאה.
וזה הסיבה שיש ילד שלא רוצה להשתתף, כי הוא חש כי הגבולות שלו נפרצו. הוא חש שהמקום מחליש אותי, כי לא עוזרים לי לבנות את עצמי. וזה מופיע בספר פעם אחר פעם – איך להתייחס להילד. א' הסיבות- כי אסור לפגוע בגבולות הילד. כמה שזה לא נעים ולא מתאים – אסור לפרוץ את הגבולות של הילד. איך שאנחנו מסתכלים עליו, איך שאנחנו מדברים אתו, איך אנו נותנים לו את העונש – הכל חייב לבנות את הגבולות של הילד, לא לפרוץ אותם.
הספר בנוי באופן כזה שאני בתור מחנך צריך כל הזמן לבדוק את עצמי האם אני לא פורץ גבולות של הילד.
כי הוא מאבד את חיותו בגלל שאני כעסתי. אני חיפשתי נקמה. וזה חוזר למה שאמרנו מקודם – כי אני חש מאויים מהילד. מאיים לריכוז שלי, לסמכות שלי, ליכולת שלי להחזיק כיתה. התגובה הטבעית היא נקמה. הוא פרץ את גבולות שלי – אז אני רוצה לפרוץ את הגבולות שלו, אני רוצה להחליש אותו ולפרוץ את הגבולות שלו. זה נקמה.
אם התגובה בא ממקום חיובי ואני לא מאפשר להילד לפרוץ את הגבולות שלי –אני לא מאפשר לילד לפרוץ את הגבולות שלי.
כל הספר חינוך והדרכה זה התבוננות פנימית שלא לאפשר לפרוץ לי את הגבולות.
הסמכות שלי – באה מהקב"ה – ואי אפשר לפרוץ את הגבולות שלי. כי אני חייב לשמור על הילד. הבריאות הנפשית של הילד היא בידים שלי. אני לא יכול לעשות אותו קרבן בגלל שנפרצו הגבולות שלי.
לכן הריי"צ אומר שזה עבודה קשה ביותר, כי הוא חייב לשמור על הבריאות של הילד. זה דינמי, זה משתנה כל הזמן.
איני יכול לבוא עם התיק של כלים, ולחפש בכלים שלי מה שמתאים ואני מתקן.
מחר יש עוד משהו לתקן. או שאתה בא לתקן אותו והוא זז.
זה ספר של התבוננות, זה לא ספר של חסידות במובן של עומק של חסידות.
זה ספר של מעשה בתוכי על ידי הפעלת המוח לשמור על עצמי על מנת לשמור על הילדים.
צריכים לאתגר את הילד, אבל אם האתגר פורץ את הגבולות – זה כבר לא אתגר, זה קונפליקט. הוא לא יכול להתמודד עם האתגר כי הוא פגוע.
העבודה של המחנך הוא לבנות את המיכל.
כמו עם התינוק, אני צריך לעשות מיכל –עם הידים שלי -- שמחזיק את התינוק
כשהמיכל תקין – יש משהו שמרגיע את התינוק.
כי יש מיכל להחזיק את המערכת של התינוק שמרגיש את עצמו לא תקין.
אותו דבר עם חבר, או עם בן זוג,
כשמישהו חש את עצמו לא מאוזן – מה שנדרש זה לבנות מיכל שמחזיק ונותן זמן ויכולת למערכת של הבן אדם להתאזן.
למשל, כשהילד בא לפעמים להתלונן – זה וזה עשה לי ככה. אני אומר: זה וזה קרה? את מרגישה לא טוב? ואח"כ הילד או הילדה חשה שאני אתה, כי הייתי מיכל מספיק, שהיא נרגעה. היא חשה בטוחה.
המורה חייב להיות מיכל לכיתה.
דוגמה לזה
איך מיכל שייך לגבולות?
כשילד אחד בכיתה אומר משהו למורה – זה וזה מפריע לי, או יש לי שאלה. וכולם יודעים שזה לא בדיוק השאלה שלו. והמורה מקבל את הילד, עונה לילד. הילד מקבל התייחסות. כל הכיתה מסתכלת מה קורה בין המורה להילד הזה. איך שהמורה מתנהג עם הילד – הוא גם מתנהג אתנו, כי אנחנו חלק של המערכת הזו.
