שיעור חמישי ב"כללי החינוך וההדרכה" עפ"י שיטת "חוי'ה גופנית" (יום ה' כ"ז אדר תשע"א)
כמה נקודות מהשיעור:
- לא לשפוט את עצמו – זה לא עוזר לצאת מהבעי'ה רק מכניס את הבן אדם ל"מערבולת"
- הסיבות להתפעלות יתר והתרגשות יתר – ריקנות פנימית
- האדם עץ השדה, כח הצמיחה העצומה שבתוך כל אדם
- בקודש הקדשים הקול יצא מבין שני הכרובים. "אפי רברבי" ו"אפי זוטרי" – משפיע ומקבל. הדינמיקה של קודש הקדשים, שהיא בעצם קשר בין המשפיע והמקבל – היא היא הדינמיקה העיקרית של הבריאה כולה
תמליל (חלקי - כ10 דקות ראשונות)
איזה בן אדם אני, אני לא סובל, ואני תמיד פורץ עם כעס…
בן אדם שמתנהג ככה בינו לבין עצמו – קודם כל הוא במערבולת של אשמה, מאשים את עצמו, ולא יכול לצאת חיובי איך שהוא מסתכל על עצמו.
נקודה שני'ה.
בן אדם חייב להסתכל על השני איך שהוא מסתכל על עצמו. הוא בנוי באופן כזה. איך שהוא רואה את עצמו הוא רואה את השני.
זה נהי' העדשה שדרכה הוא רואה כל בן אדם. אותה עדשה שהוא בונה לעצמו – הוא בונה ג"כ לאחרים. בן אדם ששופט על עצמו – שופט על אחרים.
אני יכול למסור לך חכמה גדולה שבקלות אפשר ללמוד אותה
כשבן אדם מדבר – אל תשים לב לתוכן השיחה. זה מסטה. זו סטי'ה.
כי בן אדם רואה להעביר לך מסר לפי החומר, לעניין מסויים. אז בן אדם מוסר את החומר באופן כזה שהוא חושב שהוא יוצא ידי חובה ע"י החומר שהוא מוסר, ולא שייך בכלל לכלי שהחומר נמצא בו. בקלות אפשר להבחין מי הבן אדם שעומד מולך בדרך אחת: תקשיב במשך שתי דקות איך הוא בונה את המשפטים שלו. המבנה של המשפטים, הדקדוק, התייחסות של משפט א' להשני – אתה יכול להבין מזה איך הוא מסתכל על עצמו, ואז אתה תבין איך הוא מסתכל עליך.
בדרך כלל זה בכלל לא שייך לחומר, זה עצם היחס.
זה בא ע"י איך שבן אדם בונה את המשפטים. בגלל שהבן אדם לא יכול לבנות משפט שחוץ ממבנה פנימי שלו. אם בן אדם מנוסה – הוא יכול להסתיר הרבה. אבל לא מכולם ולא כל הזמן. אבל בן אדם רגיל – שלא מקבל כסף על רמאות – לא חושב קדימה כל כך בדרך כלל. ואם אתה רוצה לדעת מי זה שעומד מולך – ואם שייך להתחבר אליו, וכמה להתחבר אליו – תקשיב איך הוא בונה את המשפטים.
החומר של המסר והכלי של המסר – הם שני דברים שונים.
ומזה אתה מבין שהבן אדם לא יכול לצאת מהמבנה הפנימי שלו.
אני מכיר פסיכולוגית אחת – לא דתי'ה – דא"ג דור שביעי מאדמו"ר הזקן.
פעם אמרתי לה: אני רואה איך את בונה את המשפטים שלך, אני חש, שאת לא שופטת על אף אחד! וזה דבר לא רגיל! איך הגעת לזה?
והיא אמרה לי: מזמן התחלתי לעבוד על עצמי לא לשפוט על עצמי, כי הבנתי שרק בדרך זו אני לא שופטת על השני.
אישה לא דתי'ה!
מתגלה, הוא לא אומר את זה מפורש בספר "כללי החינוך" אבל בין השורות זה די ברור, שבן אדם לא מתקדם טיפה כל עוד שהוא שופט על עצמו. ברגע שהוא מקבל את עצמו – על ידי השני – ז"א הוא מתקבל – ברגע שאין שום דבר בתוכו שאומר מישהו או אני שופט אותי – ברגע שזה מתפוגג – הוא ממילא מוכן להסתכל על עצמו מי אני. הסיבה שהבן אדם לא מתקדם גם בטיפולים וגם בחינוך – בגלל שבאיזה שהוא מקום בן אדם מחבר משהו על עצמו עם משהו שלילי, משהו קשה. כל עניין של טיפול, למשל, אם יש לבן אדם רגש והוא לא קשור לשום דבר – הוא מתפוגג בין 15 ל20 שניות. איזה רגש שיהי' – אבל לא קשור לא לזכרון לא למחשבה לא לרצון, לא למשהו טמון בתוכך. הוא חופשי בא, נובע, פתאום הוא בא, ואתה לא מחפש מאיפה הוא בא. אם אתה רק מסתכל עליו כמו אורח שבא ומעניין אותך – הוא מתפוגג תוך 15 עד 20 שניות וזה בדוק.
למה בן אדם תקוע עם רגש מסויים, חי אתו – אם זה כעס או אם זה כעס –למה תמיד הוא שרוי באיזה רגש, הוא התמכר אליו בעצם? בגלל שהוא מקשר משהוא בתוכו באיזה הבנה, באיזה תפיסה, להרגש הזה, שהוא משמעותי. למה צריכים לתפוס איזה רגש להיות משמעותי? בגלל שהוא לא קשור לעצמו. ואם הוא לא קשור לעצמו- הוא חש את עצמו מרחף, חש את עצמו לא חי, חש את עצמו ריק, חש את עצמו חלש וכו' וכו'. לכן הוא תופס איזה רגש – אה, אני חש משהו! אני אוחז במשהו! אני יכול להגיד – "זה אני"! בגלל שאני תמיד כועס, תמיד אוהב, תמיד רגשי וכו'. זה אני!
בגלל שהוא לא יודע איך לקבל את עצמו ללא הרגש הזה. ובגלל שהוא עושה איזה משמעות, הדבר הזה נתפס בתוכו. ובגלל שנתפס הרגש הזה עם משהו משמעותי אצלו – הרגש לא יכול להתפוגג ולגלות את הרובד הבא. ואחרי זה הרובד הבא. והוא תקוע בעצמו שהוא תופס דברים שנותנים לו לחיות. למה? בגלל שהוא לא מקבל את עצמו כמו שהוא. וכל עניין של חינוך זה למנוע את הילד מלהגיע למקום זה – על ידי המחנך, לפחות על ידי מחנך. כי מחנךל הוא דבר גדול וחשוב, והילד הוא קטן. ואם המחנך שופט עליו, אומר עליו אתה ילד כזה ואתמול עשית כך ומחר אתה ג"כ תעשה כך – הוא שופט על הילד. ובגלל שהילד משתקף על ידי עיני המחנך – הוא לומד זה אני, נתפסתי על ידי המסגרת הזו – וזה אני. ובגלל שהוא החליט על עצמו "זה אני" – הוא לא יכול לצאת מזה. בן אדם שלא שופט על עצמו – כל רגע הוא חדש. משהו חדש נדרש ממני. אם אני לא בתוך מסגרת מסויימת, אני לא נתפס בתוך קופסא אני חופשי להתסכל בעצמי מה נדרש ממני לעשות כאן, כישרונות כאן וכו' – אני לא מפחד. אבל אם אני רואה את עצמי בתוך מסגרת מסויימת – יש לי פחד לצאת מהמסגרת המוכרת לי. ואיך הגעתי לזה? בגלל שאני שופט על עצמי, שזה המקום איפה שראוי להיות המהות שלי.
