השיעור של ד' ניסן תשע"א (שיעור 6)
ישנם אנשים שלצערנו, כשהם חשים את עצמם לא מחוברים לחוקים, חוקי העולם, חוקי התורה ומצות, הם חשים את עצמם לא בתוך איזה עול – חשים את עצמם במקום גאולה, בגלל שהם חשים את עצמם חופשיים.
וזה מחלה. מחלה שכלית, כשהבן אדם חש כשאין לו גבולות. הוא חושב הגיע למשהו, הגיע לאיזה "דרגא" רוחנית. וההיפך הוא הנכון, כי העולם בנוי בדיוק באופן הפוך. הקב"ה בורא את העולם באופן כזה שהוא קובע הלכה. ואחרי הביאור של הלכה שיש פסק דין. המשמעות הפשוטה של המילה "פסק דין" הוא שיש הפסקה לדיון. אנחנו הפסקנו את הבירור והגענו לסוף מעשה. זה פסק דין! הדיון נפסק! אנחנו כבר לא בתהליך בירור.
מה זה "דין" – זה ענין של גבורה. ומה זה גבורה? בדיוק בגבול הזה – לא יותר ולא פחות. אנחנו הבננו – על פי מידה מסויימת חייב להיות ככה! והפסק של הדין – שכבר הפסקנו לחפש איפה הגבול של הדבר הזה, ומתחילים להשתמש בגבול הזה בגלל שזה בא מהקב"ה ע"י התורה שבע"פ. והקב"ה בורא את העולם באופן כזה - וכמו שלומדים בתניא ובחסידות חב"ד בכלל – שהגבולות של הלכה דוקא הן השערים לאין סוף.
הבן אדם שלא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, על ידי הלכה, פסק הלכה, ולא חושב הלכה בכל מה שהוא עושה, לא מחפש את הפסק דין, את הגבורה, שע"י גבורה זו אנו מגיעים לעלי'ה והקשר עם הבורא, והקשר עם האין סוף – אם אין לנו את המקום הזה – אי אפשר להגיע לאין סוף!
וכמו שאנו אומרים בהברכה השני'ה בשמונה עשרה – הברכה של גבורה, ושמה אנו מזכירים את העניין של תחיית המתים. למה? בגלל שזה התגברות החיות. יש כל כך הרבה גבורה, שזה גורם לחיות לזרום באופן חדש לגמרי, שזה שובר את כל המוסכמות הקודמות. וזה עניין של גבורה. וזה אותו דבר הפס"ד של הלכה – על פי תורה שבע"פ. הפס"ד, הגבורה הזו מביא אותנו לאין סוף. זה פרדוקס. כל התורה כולה מבוססת על הפרדוקס הזה. ואנחנו צריכים לחיות עם פרדוקס, אם לא – אנחנו לא רכשנו כלום.
הרבה פעמים קורה, שהבן האדם לא שרוי בפסק דין, לא משתמש בהלכה, גבולות מסוימות, גבולות והגדרות ברורות, והוא חש בעצמו חופשי, וחושב שהחופשיות שלו זה נקרא גאולה. אבל באמת זה בדיוק הפוך. כי רק על ידי גבורה, הגבורה שעל פי תורתנו הקדושה, התורה שבע"פ, הבן אדם מגיע לגבורות אמיתיות. אחד מהכינוים של הבורא זה גבורה, ועל ידי התעסקות בגבורה, על פי דין, על פי עולם הזה הגשמי, הבן אדם באמת מגלה את הבורא. וזוהי הגאולה.
אבל כשבן אדם מרחף בעצמו, לא חש את עצמו קשור לגוף שלו, מרחף, או חש את עצמו לא קשור לעולם שלו, ע" גבורות והגדרות מסויימות – הוא יכול להגיע למסקנה – ויי – לאיזה מקום הגעתי! שום דבר לא מפריע לי, אני לא חש את עצמי מחוייב, אני יכול לזרום איך שאני רוצה – זה הכל דמיון שוא. הבן אדם הזה במקום להיות מבוסס, במקום שיכול להתפתח, הוא נמצא במקום שהוא מרחף מעל המציאות. רק על ידי המציאות הבן אדם מגיע לעצם ההתפתחות. וזה הסיבה שזה כ"כ חשוב להיות קשור לגבולות הנכונות. וזה הולך ג"כ על ענייני חינוך.
הפרדוקס הזה הולך וחודר בעומק של תורתנו הקדושה, וזה המבנה של כל העולמות, כולל את העולם שלנו, העולם הגשמי.
(תמליל חלקי)
