מהו הקשר התקין בין חסיד להרבי?

ב מרץ 17, 2011, ב SEP, ע\"י admin

בשיעור שלפנינו הרב דאשיף מלמד אותנו "כלל גדול" בתקשורת, הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום.

מהו הקשר התקין והלא תקין בין מחנך למחונך, וכן – עד"ז –  בין משפיע למושפע, בין חסיד להרבי, בין יהודי לבוראו? כל סוגי הקשר בעצם – אחד הם, וכולם צריכים להתבסס על מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא "כלל גדול" בתורה בכלל, ובתורת החסידות בפרט.

הבא לקמן משמש איזה הקדמה קצרה (כי הנושאים בהם דן הרב דאשיף לא פשוטים כלל וכלל, וקיים בילבול גדול בזה בכלל), שתאפשר לכם להבין את השיעור יותר לעמוק:

בכלל ייתכנו שני אופני הקשר בין משפיע ומקבל (וכן, עד"ז – בין החסיד להרבי ובין יהודי להקב"ה): הקשר "חד-צדדי" ("הזדהות" בל' הרב דאשיף), והקשר "דו-צדדי" ("השתקפות" בל' הרב דאשיף). ניתן לקרוא לזה "קשר פסיבי" ו"קשר אקטיבי", קשר פעיל.http://jewish-education.info/wp-admin/post-new.php

איך אפשר להבחין, האם זה קשר "פעיל" או קשר "סביל" בלבד? אם המושפע שלך מרגיש את עצמו חלק מהעניין, מוכן לקחת יוזמה ואחריות, לבוא עם הצעות שלו וכו' – זה נקרא קשר פעיל. אמנם בתוך הקשר הפעיל יש פחות "גינוני כבוד" חיצוניים, אבל הוא מטבעו הרבה יותר חזק ובריא ותקין.

אבל אם המושפע מרגיש את עצמו רק "צופה מן הצד" – אז אל תרמה את עצמך ע"י הכבוד וההערכה שהמושפע שלך מבטא כלפיך. הכבוד וההערכה שלו לא מגיעים ממקום פנימי בנפש, אלא רק ממקום מאד חיצוני בלבד. הערכה שלו כלפיך היא כמו אמצעי, שעל ידו הוא עצמו מרגיש מכובד. זה במיוחד ייתכן בקשר בין משפיע למושפע, ובין חסיד להרבי. ייתכן המצב" בו החסיד כ"כ מעריך ומכבד את המשפיע שלו, או ב"עשה לך רב" שלו, שלא מסוגל לזוז זיז כל שהוא מעצמו. הוא הופך את המשפיע שלו ל"שמרטפית"…

איך בונים את הקשר התקין והפעיל? כשמשפיע או מחנך יודע להתייחס להמושפע או להמחונך שלו "בגובה עיניים" – רק אז הוא בונה ומחנך בן אדם פעיל, בן אדם עם בטחון עצמי בריא, בן אדם, שיודע "לשחק במגרש" ולא רק "לצפות מהיציע".

אבל כשיש להמשפיע או להמחנך התנשאות יתר על תלמידו – זה בונה אישיות פסיבית, א' שמוכן "להסתכל מהיציע", ולתת את כל הכבוד וכו', אבל בשום אופן לא להשתתף במשחק.

באופן פרדוקסלי, דוקא האישיות הנוטה לסוג הקשר השני, הפסיבי, בדרך כלל מחפשת כבוד יתר בשביל האובייקט המוערך שלה. כי הזהות שלו עצמו תלוי'ה בהזדהות עם האובייקט המוערך, ממילא ע"י "פגיעה בכבודו" של האובייקט המוערך אצלו – הוא מרגיש את עצמו מאויים וזה מצדיק אצלו נפשית התנהגות אלימה (מילולית ואפי' לא מילולית ח"ו) כלפי מי ש"מאיים" על כבוד ה"אישיות המוערכת" אצלו.

כנסו לשיעור, תתבוננו – איזה קשר אתם בונים עם הבן זוג שלכם, איזה קשר אתם בונים עם הילדים שלכם, איזה קשר אתם בונים עם התלמידים שלכם? האם אתם מחנכים אותם להיות "משחקנים במגרש" או רק – להיות "אוהדים" של "הקבוצה המוערכת" שלהם בלבד?

כפי שהרב דאשיף מדגיש כמה פעמים במשך השיעור, החינוך של אישיות פעילה מתחיל מ"גיל אפס" ממש.

תמליל חלקי

צימצום והתפשטות

הבן אדם נברא בצלם של הבורא, זאת אומרת שלבורא יש תכונות שיש ג"כ לבן אדם. ויש שתי תכונות שבעצם הם שייכות להקב"ה בעצם מהותו, והם הכוח להתפשט והכוח והצטמצם. וזה נמצא ג"כ בתוך הבן אדם. כשבן אדם מתפשט – הוא פתוח. וכשהוא מצטמצם – זה נסיגה לעצמו. בתהליך של חינוך אנו רוצים להכוון את התנועה של צימצום והתרחבות בכיון הנכון. יכול להיות שבן אדם מצמצם באופן חיובי או מצמצם באופן שלילי. גם מתרחב באופן חיובי או שלילי.

בחינוך חייבים לכוון את הדברים האלו, בגלל שזה עצם הדינמיקה הפנימית שבתוך הבן אדם. הן מחנך והן המחונך. המחנך חייב להכיר את התהליך שלו הפנימי, להכיר את הגבולות של עצמו, כך שהוא לא יכניס את עצמו לתוך הגבולות של החניך, וגם שהחניך לא יכניס את עצמו לתוך הגבולות של המחנך – צריכים לשמור על הגבולות – על כן צריכים להכיר את התהליך הפנימי של עצמו. וגם החניך יש לו את התהליך הפנימי של עצמו והמחנך צריך להכיר אותו.

לכל בן אדם יש זמנים שהוא מתכווץ ומתפשט.

והעבודה בחינוך היא לעזור לבן אדם איך שהוא מתפתח, שהתרחבות והצימצום יהי' במינון הנכון ובזמנים הנכונים, ועל כן שיהי' חיובי. יכול להיות שבגלל העיקר של הצימצום באופן שלילי בא מהאיום, כשבן אדם מאויים הוא מתכווץ – הוא רוצה לשמור על החיות של עצמו – והוא מוכן לברוח או להתקיף, וזה יכול להיות התרחבות בכיוון שלילי, כי כל כוונתו רק לשרוד. ותנועת ההישרדות זה לא דבר שבונה. זה דבר שגורם עוד תגובה שלילית בעולם, איך שהוא מרחיב את הגבולות של עצמו באופן שלילי.

ואנו רוצים שגם הכוח לצמצם וגם הכוח להתפשט יהי' באופן חיובי.

ואנחנו צריכים לכוון תמיד כשאנו בקשר עם החניך – מה קורה אתו בעניין של התרחבות או צימצום. והדרך לזה קודם כל, החינוך הבסיסי מבוסס על טיפוח, שהטיפוח צריך להיות באופן כזה שהחניך חש את עצמו מובטח, מאושר, לאשר את האישיות שלו, שאז כשהוא מתפשט הוא מתפשט באופן חיובי, בגלל שהוא מטופח, ולעזור לו בתהליך שלו, כשהוא חש את עצמו דרכי בגלל שאני הגדול,המחנך, או אבא או אימא או המחנך, והוא חש שאני בא לעזור לו לחוש את עצמו באופן חיובי, אז זה עוזר לו לחוש את עצמו איך שהוא משתקף דרכי באופן חיובי.

אז הוא רואה שאני מקור לתחושה טובה, לתחושה של התפשטות, תחושה של טיפוח, תחושה שאני במקום מובטח ואני יכול לסמוך על עצמי כי אני מרגיש טוב. וכשהוא מתפשט באופן חיובי – גם הצימצום יהי' באופן חיובי. זאת אומרת, כשהוא מצטמצם – לקלוט מה שקורה, יש איזה אתגר לפניו, והוא צריך להסתכל על האתגר הזה ולהפנים את המצב – מה נדרש ממני, מה אני יכול לעשות.

הוא יכול לקחת על עצמו את האחריות לדרוש מעצמו מה אני צריך לעשות כאן. וזה צמצום. הוא מצמצם, מפנים את עצמו ואח"כ הוא יוצא עם ההחלטה להתפשט החוצה. אם ההחלטה שלו באה ממקום חיובי, ממקום של אחריות.

אנו רוצים תמיד קודם כל לתת לחניך לחוש את הטיפוח, בגלל שהטיפוח הוא הצינור לקבל מאיתנו את המוסר, הוא הצינור שמאפשר לי להכניס ערכים לתוך המערכת הפנימית של המחונך. אם אני רוצה להיות מקור לערכים, למוסר – אנחנו חייבים להיות גם מקור לטיפוח. אם אני לא המקור לטיפוח – זה אומר שאני מקור לאיום. כאני לא מקור לטיפוח ואני רוצה להשתמש בהקשר ביני ובין החניך להיות צינור למוסר, ערכים וכו', והצינור הזה – הוא צינור של דבר שלילי – הוא יקבל דבר שאני רוצה ממנו כדבר שלילי, ולא יפנים אותו עם אחריות, בגלל שהוא בא ביחד עם הצינור החלון או האנרגי'ה שלילית. על כן הערכים הכי טובים שיש לי בעולם – אם הם נכנסים לתוך הפנימיות של הבן אדם ממקום איום, בגלל שהוא לא מטופח דרכי – אז הוא חייב לטפח בעצמו, לשרוד בהצלחה, לחוש את עצמו מובטח – הוא חייב לדחות את מה שאני נותן לו בגלל שאני בעצמי נהייתי צינור לדבר שלילי.

והמחנך יכול להתבלבל: אני לא מבין, אני אמרתי כל הדברים הטובים, אמרתי אותם באופן נכון, מסרתי לו כל שאני יודע, מסרתי לו מה שקיבלתי מהמחנכים שלי, כל המסורת, למה הוא לא מקבל ממני? אז אנחנו צריכים לחזור לעניין של השתקפות, כמו שאמרנו מקודם, שבקודש הקדשים הדבר הדינמי שמה זה השתקפות בין שני הקרובים. ומבין שני הקרובים יוצא הקול של הבורא, גילוי, דבר חיובי ביותר. אנחנו צריכים לקחת את זה למרכז הריכוז שלנו ביחס בינינו לבין המחונכים.

אני צריך לזכור כל הזמן שהוא משתקף דרכי והוא משתקף דרכו. אבל אני צריך להיות ברור בגבולות שלי שאני לא מקבל בחזרה משהו שללילי ממנו, בגלל שעל כן אם אני במקום שלילי – אז הוא יקבל ממני דבר שלילי, אז אני צריך להיות חזק, ומעל היחס ביני לבינו שאני משתקף דרכו, לקבל בשביל העצמי, הזדהות, אני צריך להזדהות בתפקיד שלי, דרך הבורא, שהסמכות שלי באה מהבורא של העולם, מהצוות שנתן לי את היכולת לעמוד פה ולעשות את התפקיד. לא שאני משתקף דרך הילד ומשם אני מחפש את הסמכות. בגלל שאז יש עיברובי'ה בין הגבולות ואני לא יכול לעשות את התפריד שלי. לכן אני צריך להיות תמיד במקום שאני מכיר מי אני ואיך אני ואז אני יכול לעזור לחניך לחוש את הגבולות שלו.

וכשהיחס ביני לבין החניך ברור, ומבוסס על והאהבת לרעך כמוך, שאני מטפח והוא מטופח, על כן אנחנו משתקפים אחד עם השני, אז התהליך הזה הדינמי בינינו נהי' המרכז, השורש, של החינוך שלו. השורש של החינוך שלו צריך להיות בתהליך הדינמי ביני לבינו. כי אם לא – אז כל התורה כולו עם כל פרטי פרטים שלה, נהיו המרכז, בלי הדגשה על ואהבת לרעך כמוך.

השתקפות או הזדהות?

ומה זאת אומרת, כשיש ריכוז על המערכת התורנית – ללמוד תורה, להניח תפילין, ללבוש ציצית, כשרות, טהרת משפחה וכו' – אם זה לא מסובב את הנקודה של והאהבת לרעך כמוך, המבנה התורני נהי'ה עיקר, ועל כן מה שקורה שהבן אדם רואה את עצמו ביחס למערכת התורנית, שהיא התכלית, התכלית הוא שאני בונה מבנה תורני ביני לבין הקב"ה. אם בן אדם לא מקבל את החינוך שהעיקר הוא השתקפות א' עם השני כל הזמן, אז המבנה התורני נהי' עיקר בחייו, ואז היחס להשני נהי' טפל.

[שאלה: בין אדם למקום נהי' עיקר, ובין אדם לחבירו נהי' טפל?]

לא! יותר גרוע מזה! בגלל שאנו יודעים על פי חסידות חב"ד שהדרך להתייחס לבורא הוא הדרך הדינמי בינך לבין השני. דרך השתקפות, בגלל שאנו משתקפים דרך הבורא, והבורא משתקף דרכינו. ואיך אנחנו עושים את זה? פה בעולם איך שאנחנו משתקפים בינינו, אחד עם השני. ואם הבן אדם לא לומד עניין של השתקפות – הוא רואה את מבנה בתור עיקר, אני משתקף דרך המבנה.

[מה זה המבנה – משהו פורמלי?]

מה שקורה בסוף, אנחנו מגיעים לתופעה ידועה, למה כל קבוצות של כדורגל, כדורסל, כל כך עשירות? מאיפה בא להם העשירות הזו? בגלל שאנשים אוהבים להזדהות עם הקבוצה הזו, הם אוהבים להזדהות.

[שייכות?]

- הזדהות.

הם באים להזדהות עם מה שקורה אתם.

הם לא צריכים להשתקף, הם יכולים להזדהות. מה שקורה להם – קורה לי. הם מצליחים – אני מרגיש את עצמי מצליח. הם מפסידים – אני מרגיש את עצמי שהפסדתי. זה הזדהות.

[הם חיים את החיים שלהם על ידי מישהו אחר]

מה שקורה – הם נהיו מאד מאד ריקים דרך זו, כי עיקר החיות שלהם בא ע"י הזדהות, ולא ע"י השתקפות.

[השתקפות – זה שיחות, לדבר?]

זה יכול להיות גם מבט, גם יכול להיות התייחסות ללא דיבור, יש פתגם אינדיאני אמריקאי, ששמעתי כשהייתי ילד. אמרתי את זה פעם להמשפיע שלי והוא מאד נהנה מהפתגם. והפתגם אומר: "אם אתה לא מבין את השתיקה שלי – אתה לא תבין גם את המילים שלי".

להשתקף זה לאו דוקא לשוחח, ואדרבא – אפשר לשוחח ולא להשתקף. להשתקף זה הרבה יותר פנימי. מה קורה בתוכי, ומה קורה בתוכך, ואיך הלב שלי והלב שלך מדברים אחד עם השני.

[אתה רוצה להגיד, שאם אין קשר אמיתי ופנימי בין חניך למחנך – אז כל החינוך שהוא מקבל הוא מאד חיצוני ופורמלי?]

הם לא מילים שאני משתמש בהם, אני לא בא להכחיש את מה שאתה אומר, אבל אני לא מדגיש את המילים האלו.

[במילים יותר פשוטות?]

לא בגלל שזה יותר פשוטות, אלא בגלל שזה יותר בסיסי. מה שקורה כשבן אדם בא להזדהות דרך משהו, ולא משתקף, ז"א שהוא לא דינמי, הוא לא מתפתח,

[זה רק חד-צדדי?]

זה רק חד-צדדי, והוא מזדהה דרכו, על כן הוא צריך לעשות הכל, כדי לשמור את הכבוד של זה שהוא מזדהה אתו, בגלל שזה הכבוד שלו עצמו.

[א"כ גם הקשר עם הרבי חייב להיות קשר דו-צדדי?]

ודאי!

יש ספר, פירוש על התניא שנקרא הלקח וליבוב. בסוף החלק השני יש סיפורים מאד יקרים. אחד מהסיפורים שם מאד יפה. זה סיפור על אדמו"ר הזקן שהוא יושב בחדרו, והוא שומע אותם מדברים – בבית המדרש. על מה הם מדברים? משבחים את הרבי! פתאום הדלת של חדר הרבי נפתחה, והוא מסתכל על שני התלמידים שדיברו בשבחי הרבי. והוא קרא לאחד מהם – בוא תכנס. וזה מאד הפחיד אותם.

הנקודה של הסיפור – אינני זוכר את כל הפרטים – והוא מזמין אותו לחדר, ואומר: האם אני ירא שמים יותר ממך?

אלטר רבי שואל את התלמיד.

והתלמיד לא מסוגל לענות מרוב פחד.

אז הרבי שואל עוד פעם: תענה לי – האם אני ירא שמים יותר ממך?

הוא עונה- כן!

אז אדמו"ר הזקן ממשיך:

האם אני למדן יותר ממך?

והוא עונה: כן!

אז הרבי אומר לו: מספיק, שאני הרבי שלך, והיתר הוא רק גאוה.

סיפור נפלא!

זה אחד מהסיפורים בהחלק השני של הלקח והליבוב – מי שרוצה יכול למצוא את זה בחלק ב' של הלקח והליבוב.

זאת אומרת אם אנחנו מסתכלים על הרבי שלנו – בגלל שאני מזדהה אתו – אני חייב לבנות אותו למשהו שמכבד אותי.

ואם הדבר הזה שמכבד אותי – בעיני עובר איזה איום – אני מרגיש מאויים.

זאת אומרת, המבנה של יהדות חייב להיות בעיני דבר מכובד, בגלל שאני מזדהה אתו.

על כן מישהו שבא ולא משבח או לא מכבד איך שאני רואה את התורה ומצוות – הוא מאיים על מבנה שלי שדרכו אני מכובד ומתכבד.

על כן מה שקורה, היחס ביני לבין אדם הזה שלא מסכים אתי – יש לי רשות בכל האמצעים לדרוך עליו ולהתנהג אתו איך שאני רוצה בגלל שהדבר הקדוש שלי שעל ידו אני מכובד מאויים – על כן מותר לי להתנהג אתו איך שאני רוצה.

אבל אם אני מקבל את החינוך שאני חייב להשתקף, שזה דרך להתפתחות הנכונה, וקיבלתי את היחס הזה מגיל אפס, להשתקף באופן חיובי, ולא מאיים, והערכים שקיבלתי הם דרך ההשתקפות, על כן השתקפות נהי' דרך שאני חש את הערכים טובים. על כן אני תמיד אחפש איך להתייחס לבן אדם. ואיך שהוא מתייחס כלפי, ואיפה האחריות שלי כלפיו, כי ערכים שלי באים לביטוי על ידי ההשתקפות.

[השתקפות – אפשר לומר קשר? או שחינוך מבוסס על קשר, או שהחינוך מבוסס על הזדהות?]

לא רק קשר. קשר דו-צדדי. זה לא רק קשר. הקשר יכול להיות ממני החוצה. וגם עם הבורא – חייב להיות קשר שאני משתקף. אני מתפלל ואני מקבל תשובה. אם יש משהו שמפריע לי – אני פונה לבורא. או שאני מתנהג באופן שהבורא רוצה להתנהג אתי באופן חדש, אני צריך לשים לב איך הוא מתנהג אתי עכשו, מה הוא דורש ממני, ולפנות אליו בחזרה. אם אני ראיתי השגחה פרטית, עשית לי אלף ובית, אז נדרש ממני שינוי כלפיך! זה השתקפות! אבל אם בן אדם לא בא ממקום של השתקפות – גם בין אדם לחבירו, גם בין אדם למקום – הוא לא יראה את עצמו ביחס דינמי בינו לבין הבורא, ולא דינמי בי נו לבין השני. הוא רואה שהמבנה שהוא קיבל זה המבנה הוא כך וכך ולא יותר ולא פחות

[סטטי? ולכן לא מחפשים רבי חדש?]

קופדא, מרובע. וכשהוא מרובע, והקב"ה בא לעשות משהו – הוא לא מסתכל על המידע החדש שנכנס עכשו לד' אמות שלי

[עי' שיחת ליל ו' חוה"מ סוכות נ"ב – היחס בין "הלכות" ל"הליכות" – עד כמה הרבי הי' "דינמי"!]

- באופן דינמי זה צריך לשנות את כל המבנה שאני בניתי עד עכשו. כמו מישהו שלומד תורה, ובעצם – לומד כל דבר.

מה זה תלמיד חכם אמיתי? זה בן אדם שחכמת התורה מלמדת אותו. ההבנה האמיתית של ת"ח זה לא שהוא יודע הרבה. התורה מלמדת אותו. חכמת הבורא, חכמת התורה.

[אפשר לומר, שזה מה שאומרים "אנשי יציעה" מול "אנשי משחק"? אלה שצופים על המשחק, ואלה שמשתתפים במשחק. ובעצם אתה רוצה לומר, שכשהחינוך בנוי על תקשורת דו-צדדית, אז זה  מעצב את הדמות של השחקן, אחד שהוא פעיל. ואם החינוך מתבסס רק על קשר חד-צדדי, לדוגמה, כבוד של המורה כלפי תלמיד, אז הוא יגדל "איש יציעה", אחד שמוכן לצפות  במשחק, ולכבד את השחקנים אבל לא להשתתף?]

כן.

[הרבה שואלים – למה האנשים לא פעילים?]

זה בא מחוסר השתקפות וטיפוח מגיל אפס.

מצד אחד התלמיד צריך להסתכל על הרבי שלו, המלמד שלו עם יראה גדולה.

אבל המלמד צריך להסתכל על התלמיד שלו הרבה יותר בגובה עינים.

וזה הנוסחא הנכונה. וזה מה שעוזר לו

[זה מה שכתוב בפרקי אבות: כבוד תלמידך כשלך, ומורא רבך כמורא שמים. הראשון – איך שהרב צריך להתסכל על התלמיד, והשני – איך שהתלמיד צריך להסתכל על רבו.]

נכון. בגלל שהוא צריך להשתקף דרכו בגובה עינים, שמקבל אותו בגובה עינים ומתייחס אליו בגובה עינים. בגלל שזה הדרך היחידה שהוא יקבל את הערכים שלי, שאני רוצה לתת לו! בגלל שאם אני בא מלמעלה – אני לא משתקף דרכו, והוא לא משתקף דרכי – אז הוא לא מקבל ממנו את הטיפוח הנכון לפי מה שהוא. מה שיכול לקרות, שכל הערכים הכי טובים בעולם, על פי תורה ומצות, יכולות להיות מקור לדברים הכי גרועים. עד כדי כך, שבגלל שאני מתכבד דרך המבנה התורני, בגלל שאני מזדהה אתו, אין מקום בתוכי בתוך העולם שלי – לשינוי.

נזכרתי במשהו שרציתי לומר קודם:

תלמיד חכם נקרא חכם, בגלל שהתורה מלמדת אותו חכמה. לא שהוא מוסיף ידע – זה לא תלמיד חכם, שמוסיף ידע, יש הרבה אנשים בעולם שהם מוסיפים ידע בכל מיני דברים והם לא נקראים תלמידי חכמים. זה בן אדם שיש לו ידע בראש. מה זה תלמיד חכם? תלמיד חכם זה בן אדם שחכמת התורה מלמדת אותו. חלק של העניין של תלמיד חכם, שחכמת התורה מלמדת אותו – כל פעם שהוא לומד משהו חדש – הוא מבין שהוא צריך לעשות סדר חדש בכל מה שהוא מבין.

תגיות:  

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>