ה"חור השחור" של ביקורת פנימית

ב ספטמבר 14, 2011, ב SEP, ע\"י admin

 הביקורת הזה הלא בריאה -- הוא משהו שבן אדם למד כשהי' ילד קטן.

בדרך כלל זה דבר שהוא למד בעצמו -- או שהי' לו איזה אסון, איזה טראומה, ואז הראש שלו השתנה. בדרך כלל זה בא מהרקע.

מה שקורה כשאנשים עוברים טיפול של טראומה -- אני לא צריך לדבר אתם להשתיק את הקול הזה, כי הוא בעצמו שותק. בגלל שזה בא מצימצום. זה ביטוי של צימצום ברמה של הבנה.

דיברנו על רמות שונות, נכון? והרי אחד ממימדים בבן אדם זה הבנה. וכשהמערכת הזאת באה לצימצום -- הוא מצמצם גם תחושות, גם בהתנהגות, וגם בהבנה. והצימצום בהבנה בא לידי ביטוי- אחד מהביטוים של הצימצום בהבנה  -זה ביקורת עצמית.

"אתה לא בסדר", "אתה לא כך", "הי' צריך להיות כזה", "זה לא מספיק" – כל זה בא מהצימצום, התכווצות. צימצום -- כשאין מרחב לנשום, אין מרחב בפנים -- להרגיש שמה שיש זה בסדר גמור. המרחב הזה נעלם, נלקח מאיתנו. ופתאום הכל לחוץ, ויש את הקול הביקורתי הזה -- כל הזמן. בדרך כלל אצל הלקוחות שלי זה נעלם במשך הטיפולים באופן ממילא – אני אפילו לא צריך לדבר אתם על זה.

רוב הדברים -- אני לא צריך לדבר אתם -- אני פשוט עושה את העבודה והעבודה -- כשהצימצום מתחיל להמס ומתחיל להיות התרחבות בכל המערכת -- אז הפסיכולוגיה מתחיל להיות בהרחבה במקום צימצום -- אז הדברים מתחילים להסתדר לבד. זוהי הדרך הכי טובה.

וגם הכל מתחיל מאיתנו. וזה פשוט -- להתחיל להיות ערני, שיש קול מבקר, והקול הזה אסור להשמיע משהו. אבל שוב- בדרך כלל הדיבורים לא עוזרים עד שבן אדם עובר טיפול. דיבורים זה רק דיבורים.

אבל למען העניין, אני רוצה לומר כמה מילים על שורשי הבעי'ה וטיפולה.

כל אחד מאיתנו יש לו את המסע שלו, המסע של החיים שלו, מאלף עד תיו. מרגע שהוא נולד עד הרגע שהוא מגיע לקבר -- יש לו מסע משלו.

כל אחד יש לו את המסע שלו. ואין לשפוט מה שהוא עובר  -- אם טוב, אם רע. אין טוב, אין רע -- יש את העניינים שלו בינו לבין עצמו, שהוא צריך לצאת  לדרך ולעבור את האתגרים ולהבין -- זה לא טוב ולא רע -- זה מה שיש. עשיתי טעות – אז  עשיתי טעות.

פעם אני שמעתי מישהו, לפני הרבה שנים -- מה שאנחנו לומדים בחסידות: כשבן אדם עושה דבר רע -- זה לא כ"כ רע. כשבן אדם עושה טוב -- זה לא כ"כ טוב.

זאת אומרת -- אנחנו עושים -- כל אחד והמסע שלו -- ובינו לבין עצמו זה העניין.

אבל אין מקום לביקורת -- בגלל שהקול מבקר רק מסבך את היכולת לזרום.

על כן זה מצד הפילוסופי'ה -- רק לומר לעצמו -- תשתוק, אני לא צריך אותך! זה שקר! זה פשוט שקר.

למה זה שקר? בגלל שזה מפריע. אם אין קול מבקר -- אז בן אדם יכול לתקן מה שצריך לתקן. אז זה רק שקר, זה סתם.. אין תועלת בדבר.

המקום היחיד לבקר, לקול המבקר -- כשזה בא בכוונה. ואדמו"ר הזקן מדבר על זה בתניא. כשבן אדם מגיע למקום שזה לא הזמן שהוא קבע לביקורת עצמית -- זה יצר הרע. נקודה.

וכשהוא קובע זמן לביקורת עצמית -- תאמינו לי, אני ניסיתי את זה  -כשבן אדם קובע זמן לביקורת עצמית -- פתאום אין כלום בראש. ריק לגמרי. אין שם כלום!

זה אמור להיות חשבון הנפש.

אבל ברגע שבן אדם אומר: ביום פלוני, בשעת פלונית אני יושב ועושה ביקורת עצמית מי אני ומה אני, מגיע השעה -- אין כלום, הקול שותק.

אבל כשהוא יוצא לדרך -- הוא נוהג, הוא מתחיל לדבר עם מישהו, מתעסק במשהו, מנסה לעזור -- אז הוא שומע בתוכו קול מבקר כל הזמן. צריכים לומר לו: זה לא הזמן שלך! וזה דרך לטפל בזה.

אבל באופן כללי -- מה שחשוב -- זה לומר שאין מקום לזה. אין מקום לזה -- בגלל שזה לא בונה. המקום לזה זה רק כשזה חשבון נפש בזמן שאני קבעתי. אבל אין מקום לזה בחיים הבריאים. זה רק סותר, זה לא בונה.

עוד פעם -- זה רק דיבורים.

אבל דבר אחד שאני יודע -- כשבן אדם רוצה לקחת על עצמו שלא יהי' קול מבקר -- צריך להיות פרוייקט, פרוייקט ענק. זה מהרגע שאני קם בבוקר עד שאני הולך לישון אני מנסה לתפוס את עצמי כמה שאפשר כשהקול המבקר בא ומתעורר. ואז אני משתיק אותו. בגלל שזה לא מתאים. זה ה"סור מרע".

בלי "עשה טוב" זה לא עוזר. "סור מרע" בלי "עשה טוב" -- זה ריק. צריך להיות "עשה טוב". מה ה"עשה טוב"? אני עושה הכי טוב שאני יכול. זה מה שאני. עם המגבלות שלי. עם הכישרונות שלי -- אני עושה הכי טוב שאני מבין. וזה כולל לעשות טעויות.

בן אדם צריך לומר כך:

אני קראתי חמישה פרקים במקום שמונה?

כך אני החלטתי באותו רגע, בגלל שזה איפה שעמדתי, זה איפה שהייתי בחיי שזאת היתה ההחלטה. אני לא בא לבקר את החלטה זו. זאת מה שהחלטתי. אולי בפעם הבא אני אחליט אחרת.

הבעי'ה היא שלא מקבלים שאני הגעתי לגבול שלי כרגע.

אין לי חשק. מגיע לבן אדם שאין לו חשק! זה הגיוני וזה אנושי. זה אנושי וזה נורמלי לחלוטין -- הגעתי לגבול שלי כרגע.

עכשו אני הגעתי לזה, זה מה שאני החלטתי זה מה שאני עשיתי -- סיימנו!

זה מה שהי'ה. להבא -- אולי אני אחליט אחרת.

אבל אני לא מתחרט. זה מה שאני החלטתי, וזה הי' דבר טוב -- אין חרטה על דבר טוב. נקודה. צריכים להתרגל לומר -- אני עשיתי מה שהי' מתאים לי. זה איפה שאני עמדתי באותו רגע. את קוראת לזה ביטול ? –אכן, זה ביטול!

ביטול אמיתי  -- מי אני ברגע זה.  לא יותר ולא פחות. ובדור שלנו מאיזה סיבה שתהי' זה כ"כ קשה להיות את עצמו ברגע זה. להיות מה שאני. אבל זה המקום של דירה בתחתונים! כשבן אדם בעבר או בעתיד -- הוא לא פה, ואיך הקב"ה יכול לעשות דירה בתחתונים?

אם הבן אדם הוא לא חווה את החיים שלו כל רגע ורגע -- אז מה הוא חי בכלל?

אני תמיד אומר בטיפול  "ההווה מרפא את העבר ואת העתיד" . וכשאני בטיפול -- אני לא אוהב להכנס למה שהי' ומה שיהי'. עכשו -- מה קורה עכשו. ברגע זה. מה קורה? -- זה חשוב? -- כן!

לא מה שהי' אתמול, ולא מה שהי' לפני שלושים שנה.

מה קורה לך עכשיו כשאתה חושב על מה שהי' לך לפני שלושים שנה,  מה קורה לך כרגע, איך זה מתלבש בתוך ה גוף שלך. זה הטיפול. זה מתחיל מהווה.

מה שקשה -- זה המשיכה לא לחיות -- להיות או בעבר או בעתיד. והקול המבקר -- זה רק בא לגרום נזק. רק נזק. ואפילו בזמנים שאין לו את הקול המבקר -- לעצור: איך אני כרגע? ואני בסדר. זאת אומרת אני לא פחות ולא יותר ממה שאני כרגע. כשאת נוהגת או הולכת או עושים משהו פשוט -- להתחיל להתרגל איפה אני כרגע זה וזה אני.

בגלל שהמערכת שלנו בנוי'ה באופן כזה שהוא שלילי. היצר הרע שלילי ורוצה לקחת  ממקום החיובי ממקום שזה בריא. אני קורא לזה "החור השחור", שיש לו כוח משיכה והוא מושך דברים בתוכו אז הוא נהי' עוד יותר גדול. וכשאנחנו רוצים לעשות משהו חיובי -- זאת אומרת לעצור רגע: אני נוהגת! אני עושה איך שאני מבין -- זה בסדר. זה נלקח ממני – להבין. החור השחור רוצה למשוך את הדבר החיובי בתוכו, וזאת היא המלחמה. זאת היא בעצם המלחמה.

והדרך ללחום נגדו -- זה להגביר עוד ועוד ועוד את הדבר החיובי.

הזמן לגשת לדבר החיובי -- זה זמן שאין אתגר כזה או אחר. כשבאופן רגיל אני הולך או אני כותב, או אני יושב -- ולתפוס את עצמי -- איך אני יושב בכיסא? איך אני מרגיש? איך אני דיברתי עכשו בטלפון? איך נהגתי ברכב? זה אני. ואיך שאני -- זה אני. ולהתחיל לחשוב על כל אחד ואחד -- איך שהוא, איך שהיא. גם בן אדם הזה איך שהוא. עם הטוב, עם הרע -- זה איך שהקב"ה שם אותו במסע שלו

אני מקבל את המסע שלו כמו שאני מקבל את המסע שלי. אבל העיקר -- שאני לא יכול לקבל את השני עד שאני לא מתחיל לקבל את עצמי. זה סיבה שזה כ"כ חשוב. וכמו שדיברנו לפני כמה וכמה חדשים.

צריך לקבל את עצמי. אני יכול להגיד כמה שאני מקבל את השני -  עד השמים אבל אם אני לא מקבל את עצמי זה סתם מילים בעלמא. איך שאני יושב איך שאני עושה דברים פשוטים -- זה אני ואני עושה את זה כרגע. מה שקורה כשבן אדם מתחיל לשים לב לעצמו -- זה משנה את כל ההתייחסות שלו, בינו לבין עצמו,  והאורינטצי'ה, איך שאני מתייחס למשהו בסביבתי, התייחסות, כשאני משנה את ההתייחסות -- פתאום זה גורם להרבה שינוים בתוך המערכת הפיזיולוגית, במוח, ואיך שהמוח קשור לאיומים, והתייחסות -- זה יכול לגרום את זה.

פיטר לוין אמר פעם שטראומה הוא מקור לכל אלימות. כל אלימות באה על ידי טראומה. למה?

בגלל שבן אדם שהוא נמצא במקום שהוא חסר גבולות תקינות -- הוא חייב להוריד את העולם לרמה שהוא עצמו נמצא בו, בתוכו. כי כל אחד -- איפה שהוא נמצא. אם הוא בפנים מסודר -- הוא מחייב את הסביבה שלו להיות מסודרת.

אבל אם הוא בן אדם שבפנים הכל מטושטש -- הוא לא מאפשר לסביבה שלו להיות מסודרת, צריך להיות מטושטש!

אם בפנים הוא אלים -- הוא גורם לסביבתו להיות אלימה -- כדי שיהי' מתאים לו. אם הוא בן אדם עם סבלנות -- הוא תמיד יחפש לבנות בסביבתו סביבה סבלנית.

כל אחד מחפש לבנות סביבה שתתאים לעולם הפנימי שלו -- להיות מאוזן.

וכשבן אדם במקום של פריצת גבולות והכוח שלו שופך החוצה -- הוא מאויים על  ידי בן אדם עם גבולות תקינות -- זה מאיים עליו.

בן אדם בריא ואני לא בריא -- זה מאיים עלי, אני לא יכול.

ובדרך אגב זה בדרך כלל מה שפועל בשידוכים.

זה עניין של גבולות וחוסר גבולות, איומים ולא איומים. זה איפה שבן אדם מחפש בן או בת זוג -- שיהי' לא מאיים עלי. אם הוא אומר -- יש לי את המשיכה לבן אדם הזה -- בדרך כלל זה בגלל שמצב הגבולות אצלו פחות או יותר אותו מצב כמו שלי. אם הם יותר תקינות -- זה מאיים עלי. אם פחות תקינות – גם כן מאיים עלי.

זה סיבה שהאנשים באים אלי במצב ירוד ושואלים אותי: מה עם שידוכים? -- אני אומר להם: בוא נחכה חצי שנה! או: בא נחכה שנה. בגלל שאיפה שאתה נמצאת או נמצא -- אתה מקבל בדיוק אותו דבר. זה כמו מגנט. אנחנו מושכים אנשים עלינו איפה שאנחנו נמצאים. וצריכים לדעת את זה.

בכל אופן: כשיש לבן אדם פריצת גבולות -- שהחיים שלו שופך החוצה -- הוא חייב לחפש סביבה שהיא במצב של גבולות לא תקינות, שאז זה מתאים לו. את הרעש גדול שפבנים, האיומים פנימיים, חוסר יציבות, חוסר איזון פנימי -- בגלל שהוא לא יכול לסבול סביבה תקינה, זה יפריע לו.

יש עניין של הזדהות, להזדהות, להשתייך לדבר נעלה, אבל זה לא פנימי, זה לא בפנים. זה לא בלב, זה בחוץ.

"הלכתי להרצאה של פלוני ואני יכול לצטט כל מילה" -- אבל זה לא בפנים. מאד קל להזדהות עם משהו נעלה ויפה -- זה סיבה שיש עיתונים בהצלחה, קבוצות ספורט בהצלחה.

יש שני דברים: יש מקום בריא ומקום לא בריא.

יש נפש אלקית ליהודי.

וגם יש הנפש החיונית שמושכת לדבר בריא

אבל בגלל שיש מצב של חוסר גבולות תקינות -- כמה שהוא יותר ויותר לא תקין -זה פועל ומצליח להדריך את כל המערכת באופן לא תקין. עם הטוב, עם היצר טוב, עם כל הדברים הטובים והנחמדים -- אבל ככל ש"החור השחור" יותר גדול -- הוא לא מאפשר את הדברים האחרים לבוא לביטוי כל כך. זאת היא הבעי'ה.

ולפי פיטר לוין זה חוזר לעניין של פריצת גבולות

 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>