שיעור של הרב יהושע דאשיף ב"חוי'ה גופנית" -- אור לז' חשון תשע"ב

לפעמים יש מתח ולחץ במשפחה שמסתובב בתת מודע בתוך המשפחה, והרבה פעמים קורה, שאחד מבני המשפחה סופג אותו בעיקר וזה מאפשר לשאר המשפחה לתפקד נורמלי. המשפחה היא כמו גוף, וכל בן אדם במשפחה זה כמו איבר אחר.

לפי  שיטת SEרוב המחלות באות במקור מהרצון לברוח או להתקיף והוא לא יכול.

www.youtube.com/watch?v=DigJuhwETXs

כשאנרגי'ה זו מסתובבת בתוך הבן אדם -- כל המערכת של הבן אדם חשה שיש כאן מתח, יש כאן לחץ, יש כאן פחד, יש כאן אנרגי'ה זרה שלא אמורה להיות כאן. וכל עוד שאנרגיה זו מסתובבת בתוך הבן אדם  באופן חפשי -- בן אדם לא יכול לתפקד נורמלי. וכשבן אדם חש את האנרגי'ה זו המסתובבת בתוכו -- זה סוגר את השכל, והוא בשוק, מתנהג בהתקפה ובריחה, מאויים, מאיים, ואי אפשר לדבר אתו, רגש מפוזר -- כל עניינים אלו קורים לבן אדם בגלל שמערכת שלו מפוזרת בגלל האנרגי'ה השלילית הזו שמשתוללת בתוכו. מה שקורה במשך זמן כשיש את זה 10 שנה 20 שנה 30 שנה 40 שנה או פחות?

הגוף אומר: די! אין פה תיפקוד! אז אנחנו בוחרים לאיפה לאגור את האנרגי'ה זו שכבר לא יפריע לשאר המערכת. וזה מה שנקרא מחלה באיזה  שהוא מקום בגוף. זה סימפטום שיש את הבעי'ה הזו -- על ידי מחלה. המחלה מהווה הסימפטום שיש הבעי'ה הזו בתוך הבן אדם.

בעיות באיבר מסויים -- הלב, ח"ו, או ריאות, כליות, או כבד, או בטן, או סוכרת, למשל -- כל הדברים האלו יכולים להגיע בגלל שהמתח הזה המשתולל בתוכו חייב למצוא מקום בתוך הגוף, כדי לאפשר לשאר המערכת לתפקד. וזה לפי SE זה איך שבן אדם נהי'ה חולה.

זה כלל.

תמיד יש יוצא מן הכלל, שמשהו קורה לבן אדם פתאום הוא הפסיק לתפקד -- בגלל שהגיע הזמן שלו בעולם    - הלב הפסיק לעבוד, אבל באופן כללי – זוהי הסיבה הכללית למחלות הגוף ל"ע.

הרופא שלי בצפת אוהב את השלט – יש את השלט הזה בכל רחבי הארץ בכל עמוד חשמל: "מתח גבוה סכנת מוות!" -- הוא אומר שבהשגחה פרטית זה נמצא בכל הארץ כולה, וצריכים לקחת אותו, לשים אותו בסלון, ולהסתכל עליו כל הזמן. מתח גבוה סכנת מות!

SE אומרת שרוב המחלות באות מזה. בן אדם לא רגוע, ובגלל שלא רגוע -- אפילו אם הוא אוכל נכון -- האוכל לא נקלט כמו שצריך, בגלל שיש מתח וכו' וכו'.

כשאנו פונים לגורמים שונים להתאזן בכל מיני שיטות -- בגלל שיש דרכים שונים לגשת  לחוסר איזון ולהתחיל לשנות אותו להיות מאוזן עוד פעם -- יש דרכים שונות "לשכנע" את המערכת להיות בריא ומאוזן, לא כמו שהי' קודם. יש כל מיני דרכים, אבל זאת היא הדרך האמיתית  - לשנות את כל המערכת, לא להסתכל על מחלה אחת -- זה מערכתי.

כשאחד האברים בוחר לקבל כל המתח שמשתולל ומפריע לבן אדם להיות בריא ומאוזן -- אז שאר הגוף אולי נגרר וצולע, אבל מתפקד. לפחות הוא יכול ללכת לעבודה, יכול ללכת לאכול, ללכת לישון. אבל יש משהו בפנים שלא בריא.

גם בתוך המשפחה זה עובד בדיוק אותו דבר. משפחה עובדת כמו גוף אחד. ולפי שיטת מערכת משפחתית לא אומרים שמישהו במשפחה חולה, אומרים -- המשפחה חולה! צריכים להסתכל על כל המשפחה.

ובגלל התייחסות ודינמיקה בין אחד לשני -- זה גורם למישהו לקחת על עצמו את המתח והלחץ שמסתובב בתוך המשפחה, לאגור בתוכו, והוא לוקח על עצמו להיות בן אדם סימפטומי, בעיי'ה נפשית, קושי, מה שיהי'. שאר המשפחה יכולה להצביע עליו כמקור הבעי'ה.

מה שקורה במשפחה כשמישהו חולה -- המתח הזה מורגש אצל כל אחד ואחד. כל אחד מטפל במתח באופן אחר בדרך הטוב ביותר בשביל אותו בן אדם שהוא יוכל לשרוד בהצלחה. במשפחה באופן כללי -- בתת מודע – זה גם עובד באופן כזה, שהמשפחה צריכה להגיע למקום שמתפקדת כמה שאפשר יותר טוב.

אז בתוך המשפחה המנגנון הוא כזה:

כשבן אדם חש מתח, וזה מפריע לו -- אחד מהדרכים זה לומר -- יש להשני בעי'ה. זה אחד מהדרכים לטפל בזה.  וכשאחד מהמשפחה מבין -- בתת מודע -- שכל המתח הזה מסתובב בתוך הבית -- אז אחד לוקח על עצמו לאפשר לכולם להצביע עליו -- אתה הבעי'ה, ובתת מודע הוא לוקח על עצמו  את התפקיד הזה, שמאפשר לשאר המשפחה להצליח הרבה יותר.

וכשכולם מצביעים עליו -- אתה הבעי'ה -- אתה לא בסדר -- ואנחנו עושים לך טובה לקבל אותך -- גישות כאלו -- הם בעצמם מחזיקים את המעגל שבן אדם נשאר במקום הזה -- בגלל שזה נותן לו תפקיד! תפקיד מאד חשוב! בתוך המשפחה. זהו הקיום של המשפחה -- דרכו דוקא!

ושאר האנשים משתמשים בזה בגלל שזה מאפשר להם להתנער מהדבר שמפריע להם, ולהצביע עליו.

זה לפי מערכת משפחתית בפסיכולוגי'ה עובד כך. הוא מסכים באיזה שהוא מקום, בתת מודע

[שאלה: האם זה המצב הבריא?]

בטח, זה לא נכון!

עוד פעם:

כמו בגוף,כשיש לבן אדם את האנרגי'ה השלילית שמסתובבת בתוכו, אחד מהאברים "בוחר" לקבל את זה -- במודעות של האיבר הזה, באיזה שהוא מקום -- אותו דבר ממש קורה במשפחה, בדיוק כמו בגוף!

זה מדהים איך שזה  הולך לפי התבנית של בגוף. זה מה שקורה.

וכשיש משפחה, נאמר, של שבעה ילדים, ואחד מהם, בגיל 15, מתנהג כמו ילד בגיל  8-9- זה לא כ"כ יועיל לקחת את ילד הזה ולהתחיל לעבוד אתו כל עוד שהוא חי בתוך המשפחה. עדיף קודם כל לעבוד עם ההורים, ואם אפשר -- עם כל המשפחה.

אבל כיום יש מעט מאד אנשים שמסוגלים לעשות את זה בגלל שבן אדם צריך להיות מאד מקצועי, כדי להצליח במערכת משפחתית. ומקצוע הזה כמעט נעלם מן השוק. זה הי' מאד שכיח בשנות ה50, 60 ו70. אבל לאט לאט כמעט ואין את זה. יש מעט אנשים שמתמחים בתחום הזה, בגלל שבן אדם צריך להיות מאד מאד מפותח, כדי לטפל במשפחה. לא להאשים את אף א', ולא להיות "מרובע" -- לקרוא את זה זה מדהים, למה זה לא הולך כ"כ.

בכל אופן, יש עוד מישור לעניין -- ההורים.

אם מסתכלים על ההורים לגבי הילדים -- ההורים לא יכולים לאפשר לילד להתפתח לרמה שא' מההורים לא הגיע אליו.

זה מאיים על ההורים.

אם הילד על ידי התפתחותו הגיע לכך, שהוא מאתגר את עצמו בדרך שאני סגור לאיתגורים האלו -- אני לא יכול  לאפשר לו את האתגרים שלו בגלל שזה מאיים עלי! אז ההורים באים לעצור את התהליך התפתחות של הבן אדם הזה, הילד שלהם, ויכול להיות שילוב של שני הבעיות האלו, שני הכיוונים

אבל אם אי אפשר לעבוד במערכת משפחתית -- יותר אפשרי לעבוד עם ההורים, ולהתחיל לעבוד עם ההורים באופן כזה שהם יפתחו להבין האתגר שלהם, שהם לא יכולים לסבול את הילד ומה שהילד צריך לעשות בחייו, ולעבוד אתם על זה.

יש חוקר אחד, שעשה מחקר על סכיזופרני'ה, ואמר שבעיקר הסכיזופרני'ה קורה כשאחד מההורים עוצר את ההתפתחות של הילד. הילד מקבל סכיזופרני'ה -- זה כאילו שאחד מההורים מתלבש על הילד הזה כמו סמיכה, והוא לא יכול להתפתח.

ויש מחקרים, שבן אדם, שההורה הזה נפטר למשל, פתאום מפסיק להיות סכיזופרני. יש דברים כאלו -- זה מדהים. או שהוא קם והולך למקום אחר או עיר אחרת לאיזה סיבה -- מתחיל להיות עצמאי -- והסימטפומים מתחילים להעלם. בלי טיפול. יש כזה דבר.

[שאלה: אבל זה נדיר?]

אולי זה יכול להיות נדיר -- בגלל שאין אפשרות כזה הרבה

בגלל שלא נותנים לזה לקרות.

(תמליל חלקי מהשיעור)

כשבן אדם מתנתק מהמקום הטבעי שלו, וזה גורם צמצום בכל מערכות הגוף, ולכן הרבה פעמים הוא  מרגיש מאויים ולחוץ, ואפי' מתוסכל ומיואש, ללא שום סיבה נראית לעין.

הרבי מליובאוויטש אמר פעם, שכל הדור שלנו הוא בגדר "תינוקות שנשבו", כי אנו מנותקים מאמונה ובטחון בהשם – "הסביבה הטבעית" שלנו.

הסוכה היא הזדמנות לחזור לטבע היהודי, להתחבר חזרה למקור שלו

7 ימי סוכות הם 7 ימים של ניתוק מהרגלים לא טובים

שמחת החג מאפשרת לנו להתחבר בפנימיות אל המקור האלוקי של החיים שלנו.

בצאת החג  אנו מכריזים 'ויעקב הלך לדרכו' – לצאת לעולם לקיים בו את שליחותינו -- לחבר את הגשמיות ואת הרוחניות להיות לאחדים.

www.youtube.com/watch?v=-oOBZPUejGo

ליציירת קשר: Yehoshuad1@orange.net.il

www.youtube.com/watch?v=ZGEqFw_bcJA

 הביקורת הזה הלא בריאה -- הוא משהו שבן אדם למד כשהי' ילד קטן.

בדרך כלל זה דבר שהוא למד בעצמו -- או שהי' לו איזה אסון, איזה טראומה, ואז הראש שלו השתנה. בדרך כלל זה בא מהרקע.

מה שקורה כשאנשים עוברים טיפול של טראומה -- אני לא צריך לדבר אתם להשתיק את הקול הזה, כי הוא בעצמו שותק. בגלל שזה בא מצימצום. זה ביטוי של צימצום ברמה של הבנה.

דיברנו על רמות שונות, נכון? והרי אחד ממימדים בבן אדם זה הבנה. וכשהמערכת הזאת באה לצימצום -- הוא מצמצם גם תחושות, גם בהתנהגות, וגם בהבנה. והצימצום בהבנה בא לידי ביטוי- אחד מהביטוים של הצימצום בהבנה  -זה ביקורת עצמית.

"אתה לא בסדר", "אתה לא כך", "הי' צריך להיות כזה", "זה לא מספיק" – כל זה בא מהצימצום, התכווצות. צימצום -- כשאין מרחב לנשום, אין מרחב בפנים -- להרגיש שמה שיש זה בסדר גמור. המרחב הזה נעלם, נלקח מאיתנו. ופתאום הכל לחוץ, ויש את הקול הביקורתי הזה -- כל הזמן. בדרך כלל אצל הלקוחות שלי זה נעלם במשך הטיפולים באופן ממילא – אני אפילו לא צריך לדבר אתם על זה.

רוב הדברים -- אני לא צריך לדבר אתם -- אני פשוט עושה את העבודה והעבודה -- כשהצימצום מתחיל להמס ומתחיל להיות התרחבות בכל המערכת -- אז הפסיכולוגיה מתחיל להיות בהרחבה במקום צימצום -- אז הדברים מתחילים להסתדר לבד. זוהי הדרך הכי טובה.

וגם הכל מתחיל מאיתנו. וזה פשוט -- להתחיל להיות ערני, שיש קול מבקר, והקול הזה אסור להשמיע משהו. אבל שוב- בדרך כלל הדיבורים לא עוזרים עד שבן אדם עובר טיפול. דיבורים זה רק דיבורים.

אבל למען העניין, אני רוצה לומר כמה מילים על שורשי הבעי'ה וטיפולה.

כל אחד מאיתנו יש לו את המסע שלו, המסע של החיים שלו, מאלף עד תיו. מרגע שהוא נולד עד הרגע שהוא מגיע לקבר -- יש לו מסע משלו.

כל אחד יש לו את המסע שלו. ואין לשפוט מה שהוא עובר  -- אם טוב, אם רע. אין טוב, אין רע -- יש את העניינים שלו בינו לבין עצמו, שהוא צריך לצאת  לדרך ולעבור את האתגרים ולהבין -- זה לא טוב ולא רע -- זה מה שיש. עשיתי טעות – אז  עשיתי טעות.

פעם אני שמעתי מישהו, לפני הרבה שנים -- מה שאנחנו לומדים בחסידות: כשבן אדם עושה דבר רע -- זה לא כ"כ רע. כשבן אדם עושה טוב -- זה לא כ"כ טוב.

זאת אומרת -- אנחנו עושים -- כל אחד והמסע שלו -- ובינו לבין עצמו זה העניין.

אבל אין מקום לביקורת -- בגלל שהקול מבקר רק מסבך את היכולת לזרום.

על כן זה מצד הפילוסופי'ה -- רק לומר לעצמו -- תשתוק, אני לא צריך אותך! זה שקר! זה פשוט שקר.

למה זה שקר? בגלל שזה מפריע. אם אין קול מבקר -- אז בן אדם יכול לתקן מה שצריך לתקן. אז זה רק שקר, זה סתם.. אין תועלת בדבר.

המקום היחיד לבקר, לקול המבקר -- כשזה בא בכוונה. ואדמו"ר הזקן מדבר על זה בתניא. כשבן אדם מגיע למקום שזה לא הזמן שהוא קבע לביקורת עצמית -- זה יצר הרע. נקודה.

וכשהוא קובע זמן לביקורת עצמית -- תאמינו לי, אני ניסיתי את זה  -כשבן אדם קובע זמן לביקורת עצמית -- פתאום אין כלום בראש. ריק לגמרי. אין שם כלום!

זה אמור להיות חשבון הנפש.

אבל ברגע שבן אדם אומר: ביום פלוני, בשעת פלונית אני יושב ועושה ביקורת עצמית מי אני ומה אני, מגיע השעה -- אין כלום, הקול שותק.

אבל כשהוא יוצא לדרך -- הוא נוהג, הוא מתחיל לדבר עם מישהו, מתעסק במשהו, מנסה לעזור -- אז הוא שומע בתוכו קול מבקר כל הזמן. צריכים לומר לו: זה לא הזמן שלך! וזה דרך לטפל בזה.

אבל באופן כללי -- מה שחשוב -- זה לומר שאין מקום לזה. אין מקום לזה -- בגלל שזה לא בונה. המקום לזה זה רק כשזה חשבון נפש בזמן שאני קבעתי. אבל אין מקום לזה בחיים הבריאים. זה רק סותר, זה לא בונה.

עוד פעם -- זה רק דיבורים.

אבל דבר אחד שאני יודע -- כשבן אדם רוצה לקחת על עצמו שלא יהי' קול מבקר -- צריך להיות פרוייקט, פרוייקט ענק. זה מהרגע שאני קם בבוקר עד שאני הולך לישון אני מנסה לתפוס את עצמי כמה שאפשר כשהקול המבקר בא ומתעורר. ואז אני משתיק אותו. בגלל שזה לא מתאים. זה ה"סור מרע".

בלי "עשה טוב" זה לא עוזר. "סור מרע" בלי "עשה טוב" -- זה ריק. צריך להיות "עשה טוב". מה ה"עשה טוב"? אני עושה הכי טוב שאני יכול. זה מה שאני. עם המגבלות שלי. עם הכישרונות שלי -- אני עושה הכי טוב שאני מבין. וזה כולל לעשות טעויות.

בן אדם צריך לומר כך:

אני קראתי חמישה פרקים במקום שמונה?

כך אני החלטתי באותו רגע, בגלל שזה איפה שעמדתי, זה איפה שהייתי בחיי שזאת היתה ההחלטה. אני לא בא לבקר את החלטה זו. זאת מה שהחלטתי. אולי בפעם הבא אני אחליט אחרת.

הבעי'ה היא שלא מקבלים שאני הגעתי לגבול שלי כרגע.

אין לי חשק. מגיע לבן אדם שאין לו חשק! זה הגיוני וזה אנושי. זה אנושי וזה נורמלי לחלוטין -- הגעתי לגבול שלי כרגע.

עכשו אני הגעתי לזה, זה מה שאני החלטתי זה מה שאני עשיתי -- סיימנו!

זה מה שהי'ה. להבא -- אולי אני אחליט אחרת.

אבל אני לא מתחרט. זה מה שאני החלטתי, וזה הי' דבר טוב -- אין חרטה על דבר טוב. נקודה. צריכים להתרגל לומר -- אני עשיתי מה שהי' מתאים לי. זה איפה שאני עמדתי באותו רגע. את קוראת לזה ביטול ? –אכן, זה ביטול!

ביטול אמיתי  -- מי אני ברגע זה.  לא יותר ולא פחות. ובדור שלנו מאיזה סיבה שתהי' זה כ"כ קשה להיות את עצמו ברגע זה. להיות מה שאני. אבל זה המקום של דירה בתחתונים! כשבן אדם בעבר או בעתיד -- הוא לא פה, ואיך הקב"ה יכול לעשות דירה בתחתונים?

אם הבן אדם הוא לא חווה את החיים שלו כל רגע ורגע -- אז מה הוא חי בכלל?

אני תמיד אומר בטיפול  "ההווה מרפא את העבר ואת העתיד" . וכשאני בטיפול -- אני לא אוהב להכנס למה שהי' ומה שיהי'. עכשו -- מה קורה עכשו. ברגע זה. מה קורה? -- זה חשוב? -- כן!

לא מה שהי' אתמול, ולא מה שהי' לפני שלושים שנה.

מה קורה לך עכשיו כשאתה חושב על מה שהי' לך לפני שלושים שנה,  מה קורה לך כרגע, איך זה מתלבש בתוך ה גוף שלך. זה הטיפול. זה מתחיל מהווה.

מה שקשה -- זה המשיכה לא לחיות -- להיות או בעבר או בעתיד. והקול המבקר -- זה רק בא לגרום נזק. רק נזק. ואפילו בזמנים שאין לו את הקול המבקר -- לעצור: איך אני כרגע? ואני בסדר. זאת אומרת אני לא פחות ולא יותר ממה שאני כרגע. כשאת נוהגת או הולכת או עושים משהו פשוט -- להתחיל להתרגל איפה אני כרגע זה וזה אני.

בגלל שהמערכת שלנו בנוי'ה באופן כזה שהוא שלילי. היצר הרע שלילי ורוצה לקחת  ממקום החיובי ממקום שזה בריא. אני קורא לזה "החור השחור", שיש לו כוח משיכה והוא מושך דברים בתוכו אז הוא נהי' עוד יותר גדול. וכשאנחנו רוצים לעשות משהו חיובי -- זאת אומרת לעצור רגע: אני נוהגת! אני עושה איך שאני מבין -- זה בסדר. זה נלקח ממני – להבין. החור השחור רוצה למשוך את הדבר החיובי בתוכו, וזאת היא המלחמה. זאת היא בעצם המלחמה.

והדרך ללחום נגדו -- זה להגביר עוד ועוד ועוד את הדבר החיובי.

הזמן לגשת לדבר החיובי -- זה זמן שאין אתגר כזה או אחר. כשבאופן רגיל אני הולך או אני כותב, או אני יושב -- ולתפוס את עצמי -- איך אני יושב בכיסא? איך אני מרגיש? איך אני דיברתי עכשו בטלפון? איך נהגתי ברכב? זה אני. ואיך שאני -- זה אני. ולהתחיל לחשוב על כל אחד ואחד -- איך שהוא, איך שהיא. גם בן אדם הזה איך שהוא. עם הטוב, עם הרע -- זה איך שהקב"ה שם אותו במסע שלו

אני מקבל את המסע שלו כמו שאני מקבל את המסע שלי. אבל העיקר -- שאני לא יכול לקבל את השני עד שאני לא מתחיל לקבל את עצמי. זה סיבה שזה כ"כ חשוב. וכמו שדיברנו לפני כמה וכמה חדשים.

צריך לקבל את עצמי. אני יכול להגיד כמה שאני מקבל את השני -  עד השמים אבל אם אני לא מקבל את עצמי זה סתם מילים בעלמא. איך שאני יושב איך שאני עושה דברים פשוטים -- זה אני ואני עושה את זה כרגע. מה שקורה כשבן אדם מתחיל לשים לב לעצמו -- זה משנה את כל ההתייחסות שלו, בינו לבין עצמו,  והאורינטצי'ה, איך שאני מתייחס למשהו בסביבתי, התייחסות, כשאני משנה את ההתייחסות -- פתאום זה גורם להרבה שינוים בתוך המערכת הפיזיולוגית, במוח, ואיך שהמוח קשור לאיומים, והתייחסות -- זה יכול לגרום את זה.

פיטר לוין אמר פעם שטראומה הוא מקור לכל אלימות. כל אלימות באה על ידי טראומה. למה?

בגלל שבן אדם שהוא נמצא במקום שהוא חסר גבולות תקינות -- הוא חייב להוריד את העולם לרמה שהוא עצמו נמצא בו, בתוכו. כי כל אחד -- איפה שהוא נמצא. אם הוא בפנים מסודר -- הוא מחייב את הסביבה שלו להיות מסודרת.

אבל אם הוא בן אדם שבפנים הכל מטושטש -- הוא לא מאפשר לסביבה שלו להיות מסודרת, צריך להיות מטושטש!

אם בפנים הוא אלים -- הוא גורם לסביבתו להיות אלימה -- כדי שיהי' מתאים לו. אם הוא בן אדם עם סבלנות -- הוא תמיד יחפש לבנות בסביבתו סביבה סבלנית.

כל אחד מחפש לבנות סביבה שתתאים לעולם הפנימי שלו -- להיות מאוזן.

וכשבן אדם במקום של פריצת גבולות והכוח שלו שופך החוצה -- הוא מאויים על  ידי בן אדם עם גבולות תקינות -- זה מאיים עליו.

בן אדם בריא ואני לא בריא -- זה מאיים עלי, אני לא יכול.

ובדרך אגב זה בדרך כלל מה שפועל בשידוכים.

זה עניין של גבולות וחוסר גבולות, איומים ולא איומים. זה איפה שבן אדם מחפש בן או בת זוג -- שיהי' לא מאיים עלי. אם הוא אומר -- יש לי את המשיכה לבן אדם הזה -- בדרך כלל זה בגלל שמצב הגבולות אצלו פחות או יותר אותו מצב כמו שלי. אם הם יותר תקינות -- זה מאיים עלי. אם פחות תקינות – גם כן מאיים עלי.

זה סיבה שהאנשים באים אלי במצב ירוד ושואלים אותי: מה עם שידוכים? -- אני אומר להם: בוא נחכה חצי שנה! או: בא נחכה שנה. בגלל שאיפה שאתה נמצאת או נמצא -- אתה מקבל בדיוק אותו דבר. זה כמו מגנט. אנחנו מושכים אנשים עלינו איפה שאנחנו נמצאים. וצריכים לדעת את זה.

בכל אופן: כשיש לבן אדם פריצת גבולות -- שהחיים שלו שופך החוצה -- הוא חייב לחפש סביבה שהיא במצב של גבולות לא תקינות, שאז זה מתאים לו. את הרעש גדול שפבנים, האיומים פנימיים, חוסר יציבות, חוסר איזון פנימי -- בגלל שהוא לא יכול לסבול סביבה תקינה, זה יפריע לו.

יש עניין של הזדהות, להזדהות, להשתייך לדבר נעלה, אבל זה לא פנימי, זה לא בפנים. זה לא בלב, זה בחוץ.

"הלכתי להרצאה של פלוני ואני יכול לצטט כל מילה" -- אבל זה לא בפנים. מאד קל להזדהות עם משהו נעלה ויפה -- זה סיבה שיש עיתונים בהצלחה, קבוצות ספורט בהצלחה.

יש שני דברים: יש מקום בריא ומקום לא בריא.

יש נפש אלקית ליהודי.

וגם יש הנפש החיונית שמושכת לדבר בריא

אבל בגלל שיש מצב של חוסר גבולות תקינות -- כמה שהוא יותר ויותר לא תקין -זה פועל ומצליח להדריך את כל המערכת באופן לא תקין. עם הטוב, עם היצר טוב, עם כל הדברים הטובים והנחמדים -- אבל ככל ש"החור השחור" יותר גדול -- הוא לא מאפשר את הדברים האחרים לבוא לביטוי כל כך. זאת היא הבעי'ה.

ולפי פיטר לוין זה חוזר לעניין של פריצת גבולות

www.youtube.com/watch?v=Qj4-fA_xYJA

בשיעור שלפנינו הרב דאשיף מלמד אותנו "כלל גדול" בתקשורת, הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום.

מהו הקשר התקין והלא תקין בין מחנך למחונך, וכן – עד"ז –  בין משפיע למושפע, בין חסיד להרבי, בין יהודי לבוראו? כל סוגי הקשר בעצם – אחד הם, וכולם צריכים להתבסס על מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא "כלל גדול" בתורה בכלל, ובתורת החסידות בפרט.

הבא לקמן משמש איזה הקדמה קצרה (כי הנושאים בהם דן הרב דאשיף לא פשוטים כלל וכלל, וקיים בילבול גדול בזה בכלל), שתאפשר לכם להבין את השיעור יותר לעמוק:

www.youtube.com/watch?v=5e9L5W_k-9E

בכלל ייתכנו שני אופני הקשר בין משפיע ומקבל (וכן, עד"ז – בין החסיד להרבי ובין יהודי להקב"ה): הקשר "חד-צדדי" ("הזדהות" בל' הרב דאשיף), והקשר "דו-צדדי" ("השתקפות" בל' הרב דאשיף). ניתן לקרוא לזה "קשר פסיבי" ו"קשר אקטיבי", קשר פעיל.http://jewish-education.info/wp-admin/post-new.php

איך אפשר להבחין, האם זה קשר "פעיל" או קשר "סביל" בלבד? אם המושפע שלך מרגיש את עצמו חלק מהעניין, מוכן לקחת יוזמה ואחריות, לבוא עם הצעות שלו וכו' – זה נקרא קשר פעיל. אמנם בתוך הקשר הפעיל יש פחות "גינוני כבוד" חיצוניים, אבל הוא מטבעו הרבה יותר חזק ובריא ותקין.

אבל אם המושפע מרגיש את עצמו רק "צופה מן הצד" – אז אל תרמה את עצמך ע"י הכבוד וההערכה שהמושפע שלך מבטא כלפיך. הכבוד וההערכה שלו לא מגיעים ממקום פנימי בנפש, אלא רק ממקום מאד חיצוני בלבד. הערכה שלו כלפיך היא כמו אמצעי, שעל ידו הוא עצמו מרגיש מכובד. זה במיוחד ייתכן בקשר בין משפיע למושפע, ובין חסיד להרבי. ייתכן המצב" בו החסיד כ"כ מעריך ומכבד את המשפיע שלו, או ב"עשה לך רב" שלו, שלא מסוגל לזוז זיז כל שהוא מעצמו. הוא הופך את המשפיע שלו ל"שמרטפית"…

איך בונים את הקשר התקין והפעיל? כשמשפיע או מחנך יודע להתייחס להמושפע או להמחונך שלו "בגובה עיניים" – רק אז הוא בונה ומחנך בן אדם פעיל, בן אדם עם בטחון עצמי בריא, בן אדם, שיודע "לשחק במגרש" ולא רק "לצפות מהיציע".

אבל כשיש להמשפיע או להמחנך התנשאות יתר על תלמידו – זה בונה אישיות פסיבית, א' שמוכן "להסתכל מהיציע", ולתת את כל הכבוד וכו', אבל בשום אופן לא להשתתף במשחק.

באופן פרדוקסלי, דוקא האישיות הנוטה לסוג הקשר השני, הפסיבי, בדרך כלל מחפשת כבוד יתר בשביל האובייקט המוערך שלה. כי הזהות שלו עצמו תלוי'ה בהזדהות עם האובייקט המוערך, ממילא ע"י "פגיעה בכבודו" של האובייקט המוערך אצלו – הוא מרגיש את עצמו מאויים וזה מצדיק אצלו נפשית התנהגות אלימה (מילולית ואפי' לא מילולית ח"ו) כלפי מי ש"מאיים" על כבוד ה"אישיות המוערכת" אצלו.

כנסו לשיעור, תתבוננו – איזה קשר אתם בונים עם הבן זוג שלכם, איזה קשר אתם בונים עם הילדים שלכם, איזה קשר אתם בונים עם התלמידים שלכם? האם אתם מחנכים אותם להיות "משחקנים במגרש" או רק – להיות "אוהדים" של "הקבוצה המוערכת" שלהם בלבד?

כפי שהרב דאשיף מדגיש כמה פעמים במשך השיעור, החינוך של אישיות פעילה מתחיל מ"גיל אפס" ממש.

תמליל חלקי

צימצום והתפשטות

הבן אדם נברא בצלם של הבורא, זאת אומרת שלבורא יש תכונות שיש ג"כ לבן אדם. ויש שתי תכונות שבעצם הם שייכות להקב"ה בעצם מהותו, והם הכוח להתפשט והכוח והצטמצם. וזה נמצא ג"כ בתוך הבן אדם. כשבן אדם מתפשט – הוא פתוח. וכשהוא מצטמצם – זה נסיגה לעצמו. בתהליך של חינוך אנו רוצים להכוון את התנועה של צימצום והתרחבות בכיון הנכון. יכול להיות שבן אדם מצמצם באופן חיובי או מצמצם באופן שלילי. גם מתרחב באופן חיובי או שלילי.

בחינוך חייבים לכוון את הדברים האלו, בגלל שזה עצם הדינמיקה הפנימית שבתוך הבן אדם. הן מחנך והן המחונך. המחנך חייב להכיר את התהליך שלו הפנימי, להכיר את הגבולות של עצמו, כך שהוא לא יכניס את עצמו לתוך הגבולות של החניך, וגם שהחניך לא יכניס את עצמו לתוך הגבולות של המחנך – צריכים לשמור על הגבולות – על כן צריכים להכיר את התהליך הפנימי של עצמו. וגם החניך יש לו את התהליך הפנימי של עצמו והמחנך צריך להכיר אותו.

לכל בן אדם יש זמנים שהוא מתכווץ ומתפשט.

והעבודה בחינוך היא לעזור לבן אדם איך שהוא מתפתח, שהתרחבות והצימצום יהי' במינון הנכון ובזמנים הנכונים, ועל כן שיהי' חיובי. יכול להיות שבגלל העיקר של הצימצום באופן שלילי בא מהאיום, כשבן אדם מאויים הוא מתכווץ – הוא רוצה לשמור על החיות של עצמו – והוא מוכן לברוח או להתקיף, וזה יכול להיות התרחבות בכיוון שלילי, כי כל כוונתו רק לשרוד. ותנועת ההישרדות זה לא דבר שבונה. זה דבר שגורם עוד תגובה שלילית בעולם, איך שהוא מרחיב את הגבולות של עצמו באופן שלילי.

ואנו רוצים שגם הכוח לצמצם וגם הכוח להתפשט יהי' באופן חיובי.

ואנחנו צריכים לכוון תמיד כשאנו בקשר עם החניך – מה קורה אתו בעניין של התרחבות או צימצום. והדרך לזה קודם כל, החינוך הבסיסי מבוסס על טיפוח, שהטיפוח צריך להיות באופן כזה שהחניך חש את עצמו מובטח, מאושר, לאשר את האישיות שלו, שאז כשהוא מתפשט הוא מתפשט באופן חיובי, בגלל שהוא מטופח, ולעזור לו בתהליך שלו, כשהוא חש את עצמו דרכי בגלל שאני הגדול,המחנך, או אבא או אימא או המחנך, והוא חש שאני בא לעזור לו לחוש את עצמו באופן חיובי, אז זה עוזר לו לחוש את עצמו איך שהוא משתקף דרכי באופן חיובי.

אז הוא רואה שאני מקור לתחושה טובה, לתחושה של התפשטות, תחושה של טיפוח, תחושה שאני במקום מובטח ואני יכול לסמוך על עצמי כי אני מרגיש טוב. וכשהוא מתפשט באופן חיובי – גם הצימצום יהי' באופן חיובי. זאת אומרת, כשהוא מצטמצם – לקלוט מה שקורה, יש איזה אתגר לפניו, והוא צריך להסתכל על האתגר הזה ולהפנים את המצב – מה נדרש ממני, מה אני יכול לעשות.

הוא יכול לקחת על עצמו את האחריות לדרוש מעצמו מה אני צריך לעשות כאן. וזה צמצום. הוא מצמצם, מפנים את עצמו ואח"כ הוא יוצא עם ההחלטה להתפשט החוצה. אם ההחלטה שלו באה ממקום חיובי, ממקום של אחריות.

אנו רוצים תמיד קודם כל לתת לחניך לחוש את הטיפוח, בגלל שהטיפוח הוא הצינור לקבל מאיתנו את המוסר, הוא הצינור שמאפשר לי להכניס ערכים לתוך המערכת הפנימית של המחונך. אם אני רוצה להיות מקור לערכים, למוסר – אנחנו חייבים להיות גם מקור לטיפוח. אם אני לא המקור לטיפוח – זה אומר שאני מקור לאיום. כאני לא מקור לטיפוח ואני רוצה להשתמש בהקשר ביני ובין החניך להיות צינור למוסר, ערכים וכו', והצינור הזה – הוא צינור של דבר שלילי – הוא יקבל דבר שאני רוצה ממנו כדבר שלילי, ולא יפנים אותו עם אחריות, בגלל שהוא בא ביחד עם הצינור החלון או האנרגי'ה שלילית. על כן הערכים הכי טובים שיש לי בעולם – אם הם נכנסים לתוך הפנימיות של הבן אדם ממקום איום, בגלל שהוא לא מטופח דרכי – אז הוא חייב לטפח בעצמו, לשרוד בהצלחה, לחוש את עצמו מובטח – הוא חייב לדחות את מה שאני נותן לו בגלל שאני בעצמי נהייתי צינור לדבר שלילי.

והמחנך יכול להתבלבל: אני לא מבין, אני אמרתי כל הדברים הטובים, אמרתי אותם באופן נכון, מסרתי לו כל שאני יודע, מסרתי לו מה שקיבלתי מהמחנכים שלי, כל המסורת, למה הוא לא מקבל ממני? אז אנחנו צריכים לחזור לעניין של השתקפות, כמו שאמרנו מקודם, שבקודש הקדשים הדבר הדינמי שמה זה השתקפות בין שני הקרובים. ומבין שני הקרובים יוצא הקול של הבורא, גילוי, דבר חיובי ביותר. אנחנו צריכים לקחת את זה למרכז הריכוז שלנו ביחס בינינו לבין המחונכים.

אני צריך לזכור כל הזמן שהוא משתקף דרכי והוא משתקף דרכו. אבל אני צריך להיות ברור בגבולות שלי שאני לא מקבל בחזרה משהו שללילי ממנו, בגלל שעל כן אם אני במקום שלילי – אז הוא יקבל ממני דבר שלילי, אז אני צריך להיות חזק, ומעל היחס ביני לבינו שאני משתקף דרכו, לקבל בשביל העצמי, הזדהות, אני צריך להזדהות בתפקיד שלי, דרך הבורא, שהסמכות שלי באה מהבורא של העולם, מהצוות שנתן לי את היכולת לעמוד פה ולעשות את התפקיד. לא שאני משתקף דרך הילד ומשם אני מחפש את הסמכות. בגלל שאז יש עיברובי'ה בין הגבולות ואני לא יכול לעשות את התפריד שלי. לכן אני צריך להיות תמיד במקום שאני מכיר מי אני ואיך אני ואז אני יכול לעזור לחניך לחוש את הגבולות שלו.

וכשהיחס ביני לבין החניך ברור, ומבוסס על והאהבת לרעך כמוך, שאני מטפח והוא מטופח, על כן אנחנו משתקפים אחד עם השני, אז התהליך הזה הדינמי בינינו נהי' המרכז, השורש, של החינוך שלו. השורש של החינוך שלו צריך להיות בתהליך הדינמי ביני לבינו. כי אם לא – אז כל התורה כולו עם כל פרטי פרטים שלה, נהיו המרכז, בלי הדגשה על ואהבת לרעך כמוך.

השתקפות או הזדהות?

ומה זאת אומרת, כשיש ריכוז על המערכת התורנית – ללמוד תורה, להניח תפילין, ללבוש ציצית, כשרות, טהרת משפחה וכו' – אם זה לא מסובב את הנקודה של והאהבת לרעך כמוך, המבנה התורני נהי'ה עיקר, ועל כן מה שקורה שהבן אדם רואה את עצמו ביחס למערכת התורנית, שהיא התכלית, התכלית הוא שאני בונה מבנה תורני ביני לבין הקב"ה. אם בן אדם לא מקבל את החינוך שהעיקר הוא השתקפות א' עם השני כל הזמן, אז המבנה התורני נהי' עיקר בחייו, ואז היחס להשני נהי' טפל.

[שאלה: בין אדם למקום נהי' עיקר, ובין אדם לחבירו נהי' טפל?]

לא! יותר גרוע מזה! בגלל שאנו יודעים על פי חסידות חב"ד שהדרך להתייחס לבורא הוא הדרך הדינמי בינך לבין השני. דרך השתקפות, בגלל שאנו משתקפים דרך הבורא, והבורא משתקף דרכינו. ואיך אנחנו עושים את זה? פה בעולם איך שאנחנו משתקפים בינינו, אחד עם השני. ואם הבן אדם לא לומד עניין של השתקפות – הוא רואה את מבנה בתור עיקר, אני משתקף דרך המבנה.

[מה זה המבנה – משהו פורמלי?]

מה שקורה בסוף, אנחנו מגיעים לתופעה ידועה, למה כל קבוצות של כדורגל, כדורסל, כל כך עשירות? מאיפה בא להם העשירות הזו? בגלל שאנשים אוהבים להזדהות עם הקבוצה הזו, הם אוהבים להזדהות.

[שייכות?]

- הזדהות.

הם באים להזדהות עם מה שקורה אתם.

הם לא צריכים להשתקף, הם יכולים להזדהות. מה שקורה להם – קורה לי. הם מצליחים – אני מרגיש את עצמי מצליח. הם מפסידים – אני מרגיש את עצמי שהפסדתי. זה הזדהות.

[הם חיים את החיים שלהם על ידי מישהו אחר]

מה שקורה – הם נהיו מאד מאד ריקים דרך זו, כי עיקר החיות שלהם בא ע"י הזדהות, ולא ע"י השתקפות.

[השתקפות – זה שיחות, לדבר?]

זה יכול להיות גם מבט, גם יכול להיות התייחסות ללא דיבור, יש פתגם אינדיאני אמריקאי, ששמעתי כשהייתי ילד. אמרתי את זה פעם להמשפיע שלי והוא מאד נהנה מהפתגם. והפתגם אומר: "אם אתה לא מבין את השתיקה שלי – אתה לא תבין גם את המילים שלי".

להשתקף זה לאו דוקא לשוחח, ואדרבא – אפשר לשוחח ולא להשתקף. להשתקף זה הרבה יותר פנימי. מה קורה בתוכי, ומה קורה בתוכך, ואיך הלב שלי והלב שלך מדברים אחד עם השני.

[אתה רוצה להגיד, שאם אין קשר אמיתי ופנימי בין חניך למחנך – אז כל החינוך שהוא מקבל הוא מאד חיצוני ופורמלי?]

הם לא מילים שאני משתמש בהם, אני לא בא להכחיש את מה שאתה אומר, אבל אני לא מדגיש את המילים האלו.

[במילים יותר פשוטות?]

לא בגלל שזה יותר פשוטות, אלא בגלל שזה יותר בסיסי. מה שקורה כשבן אדם בא להזדהות דרך משהו, ולא משתקף, ז"א שהוא לא דינמי, הוא לא מתפתח,

[זה רק חד-צדדי?]

זה רק חד-צדדי, והוא מזדהה דרכו, על כן הוא צריך לעשות הכל, כדי לשמור את הכבוד של זה שהוא מזדהה אתו, בגלל שזה הכבוד שלו עצמו.

[א"כ גם הקשר עם הרבי חייב להיות קשר דו-צדדי?]

ודאי!

יש ספר, פירוש על התניא שנקרא הלקח וליבוב. בסוף החלק השני יש סיפורים מאד יקרים. אחד מהסיפורים שם מאד יפה. זה סיפור על אדמו"ר הזקן שהוא יושב בחדרו, והוא שומע אותם מדברים – בבית המדרש. על מה הם מדברים? משבחים את הרבי! פתאום הדלת של חדר הרבי נפתחה, והוא מסתכל על שני התלמידים שדיברו בשבחי הרבי. והוא קרא לאחד מהם – בוא תכנס. וזה מאד הפחיד אותם.

הנקודה של הסיפור – אינני זוכר את כל הפרטים – והוא מזמין אותו לחדר, ואומר: האם אני ירא שמים יותר ממך?

אלטר רבי שואל את התלמיד.

והתלמיד לא מסוגל לענות מרוב פחד.

אז הרבי שואל עוד פעם: תענה לי – האם אני ירא שמים יותר ממך?

הוא עונה- כן!

אז אדמו"ר הזקן ממשיך:

האם אני למדן יותר ממך?

והוא עונה: כן!

אז הרבי אומר לו: מספיק, שאני הרבי שלך, והיתר הוא רק גאוה.

סיפור נפלא!

זה אחד מהסיפורים בהחלק השני של הלקח והליבוב – מי שרוצה יכול למצוא את זה בחלק ב' של הלקח והליבוב.

זאת אומרת אם אנחנו מסתכלים על הרבי שלנו – בגלל שאני מזדהה אתו – אני חייב לבנות אותו למשהו שמכבד אותי.

ואם הדבר הזה שמכבד אותי – בעיני עובר איזה איום – אני מרגיש מאויים.

זאת אומרת, המבנה של יהדות חייב להיות בעיני דבר מכובד, בגלל שאני מזדהה אתו.

על כן מישהו שבא ולא משבח או לא מכבד איך שאני רואה את התורה ומצוות – הוא מאיים על מבנה שלי שדרכו אני מכובד ומתכבד.

על כן מה שקורה, היחס ביני לבין אדם הזה שלא מסכים אתי – יש לי רשות בכל האמצעים לדרוך עליו ולהתנהג אתו איך שאני רוצה בגלל שהדבר הקדוש שלי שעל ידו אני מכובד מאויים – על כן מותר לי להתנהג אתו איך שאני רוצה.

אבל אם אני מקבל את החינוך שאני חייב להשתקף, שזה דרך להתפתחות הנכונה, וקיבלתי את היחס הזה מגיל אפס, להשתקף באופן חיובי, ולא מאיים, והערכים שקיבלתי הם דרך ההשתקפות, על כן השתקפות נהי' דרך שאני חש את הערכים טובים. על כן אני תמיד אחפש איך להתייחס לבן אדם. ואיך שהוא מתייחס כלפי, ואיפה האחריות שלי כלפיו, כי ערכים שלי באים לביטוי על ידי ההשתקפות.

[השתקפות – אפשר לומר קשר? או שחינוך מבוסס על קשר, או שהחינוך מבוסס על הזדהות?]

לא רק קשר. קשר דו-צדדי. זה לא רק קשר. הקשר יכול להיות ממני החוצה. וגם עם הבורא – חייב להיות קשר שאני משתקף. אני מתפלל ואני מקבל תשובה. אם יש משהו שמפריע לי – אני פונה לבורא. או שאני מתנהג באופן שהבורא רוצה להתנהג אתי באופן חדש, אני צריך לשים לב איך הוא מתנהג אתי עכשו, מה הוא דורש ממני, ולפנות אליו בחזרה. אם אני ראיתי השגחה פרטית, עשית לי אלף ובית, אז נדרש ממני שינוי כלפיך! זה השתקפות! אבל אם בן אדם לא בא ממקום של השתקפות – גם בין אדם לחבירו, גם בין אדם למקום – הוא לא יראה את עצמו ביחס דינמי בינו לבין הבורא, ולא דינמי בי נו לבין השני. הוא רואה שהמבנה שהוא קיבל זה המבנה הוא כך וכך ולא יותר ולא פחות

[סטטי? ולכן לא מחפשים רבי חדש?]

קופדא, מרובע. וכשהוא מרובע, והקב"ה בא לעשות משהו – הוא לא מסתכל על המידע החדש שנכנס עכשו לד' אמות שלי

[עי' שיחת ליל ו' חוה"מ סוכות נ"ב – היחס בין "הלכות" ל"הליכות" – עד כמה הרבי הי' "דינמי"!]

- באופן דינמי זה צריך לשנות את כל המבנה שאני בניתי עד עכשו. כמו מישהו שלומד תורה, ובעצם – לומד כל דבר.

מה זה תלמיד חכם אמיתי? זה בן אדם שחכמת התורה מלמדת אותו. ההבנה האמיתית של ת"ח זה לא שהוא יודע הרבה. התורה מלמדת אותו. חכמת הבורא, חכמת התורה.

[אפשר לומר, שזה מה שאומרים "אנשי יציעה" מול "אנשי משחק"? אלה שצופים על המשחק, ואלה שמשתתפים במשחק. ובעצם אתה רוצה לומר, שכשהחינוך בנוי על תקשורת דו-צדדית, אז זה  מעצב את הדמות של השחקן, אחד שהוא פעיל. ואם החינוך מתבסס רק על קשר חד-צדדי, לדוגמה, כבוד של המורה כלפי תלמיד, אז הוא יגדל "איש יציעה", אחד שמוכן לצפות  במשחק, ולכבד את השחקנים אבל לא להשתתף?]

כן.

[הרבה שואלים – למה האנשים לא פעילים?]

זה בא מחוסר השתקפות וטיפוח מגיל אפס.

מצד אחד התלמיד צריך להסתכל על הרבי שלו, המלמד שלו עם יראה גדולה.

אבל המלמד צריך להסתכל על התלמיד שלו הרבה יותר בגובה עינים.

וזה הנוסחא הנכונה. וזה מה שעוזר לו

[זה מה שכתוב בפרקי אבות: כבוד תלמידך כשלך, ומורא רבך כמורא שמים. הראשון – איך שהרב צריך להתסכל על התלמיד, והשני – איך שהתלמיד צריך להסתכל על רבו.]

נכון. בגלל שהוא צריך להשתקף דרכו בגובה עינים, שמקבל אותו בגובה עינים ומתייחס אליו בגובה עינים. בגלל שזה הדרך היחידה שהוא יקבל את הערכים שלי, שאני רוצה לתת לו! בגלל שאם אני בא מלמעלה – אני לא משתקף דרכו, והוא לא משתקף דרכי – אז הוא לא מקבל ממנו את הטיפוח הנכון לפי מה שהוא. מה שיכול לקרות, שכל הערכים הכי טובים בעולם, על פי תורה ומצות, יכולות להיות מקור לדברים הכי גרועים. עד כדי כך, שבגלל שאני מתכבד דרך המבנה התורני, בגלל שאני מזדהה אתו, אין מקום בתוכי בתוך העולם שלי – לשינוי.

נזכרתי במשהו שרציתי לומר קודם:

תלמיד חכם נקרא חכם, בגלל שהתורה מלמדת אותו חכמה. לא שהוא מוסיף ידע – זה לא תלמיד חכם, שמוסיף ידע, יש הרבה אנשים בעולם שהם מוסיפים ידע בכל מיני דברים והם לא נקראים תלמידי חכמים. זה בן אדם שיש לו ידע בראש. מה זה תלמיד חכם? תלמיד חכם זה בן אדם שחכמת התורה מלמדת אותו. חלק של העניין של תלמיד חכם, שחכמת התורה מלמדת אותו – כל פעם שהוא לומד משהו חדש – הוא מבין שהוא צריך לעשות סדר חדש בכל מה שהוא מבין.

]]> http://sep-israel.com/5771-07-11-hakesher-bein-chassid-le-harabbi/feed/ 0 http://sep-israel.com/5771-07-04-gvurot-ugvulot/ http://sep-israel.com/5771-07-04-gvurot-ugvulot/#comments Thu, 10 Mar 2011 09:52:33 +0000 ‫admin‬ http://sep-israel.com/?p=97

השיעור של ד' ניסן תשע"א (שיעור 6)

ישנם אנשים שלצערנו, כשהם חשים את עצמם לא מחוברים לחוקים, חוקי העולם, חוקי התורה ומצות, הם חשים את עצמם לא בתוך איזה עול – חשים את עצמם במקום גאולה, בגלל שהם חשים את עצמם חופשיים.

וזה מחלה. מחלה שכלית, כשהבן אדם חש כשאין לו גבולות. הוא חושב הגיע למשהו, הגיע לאיזה "דרגא" רוחנית. וההיפך הוא הנכון, כי העולם בנוי בדיוק באופן הפוך. הקב"ה בורא את העולם באופן כזה שהוא קובע הלכה. ואחרי הביאור של הלכה שיש פסק דין. המשמעות הפשוטה של המילה "פסק דין" הוא שיש הפסקה לדיון. אנחנו הפסקנו את הבירור והגענו לסוף מעשה. זה פסק דין! הדיון נפסק! אנחנו כבר לא בתהליך בירור.

מה זה "דין" – זה ענין של גבורה. ומה זה גבורה? בדיוק בגבול הזה – לא יותר ולא פחות. אנחנו הבננו – על פי מידה מסויימת חייב להיות ככה! והפסק של הדין – שכבר הפסקנו לחפש איפה הגבול של הדבר הזה, ומתחילים להשתמש בגבול הזה בגלל שזה בא מהקב"ה ע"י התורה שבע"פ. והקב"ה בורא את העולם באופן כזה -  וכמו שלומדים בתניא ובחסידות חב"ד בכלל – שהגבולות של הלכה דוקא הן השערים לאין סוף.

הבן אדם שלא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, על ידי הלכה, פסק הלכה, ולא חושב הלכה בכל מה שהוא עושה, לא מחפש את הפסק דין, את הגבורה, שע"י גבורה זו אנו מגיעים לעלי'ה והקשר עם הבורא, והקשר עם האין סוף – אם אין לנו את המקום הזה – אי אפשר להגיע לאין סוף!

www.youtube.com/watch?v=OQNwiAIGWH0

וכמו שאנו אומרים בהברכה השני'ה בשמונה עשרה – הברכה של גבורה, ושמה אנו מזכירים את העניין של תחיית המתים. למה? בגלל שזה התגברות החיות. יש כל כך הרבה גבורה, שזה גורם לחיות לזרום באופן חדש לגמרי, שזה שובר את כל המוסכמות הקודמות. וזה עניין של גבורה. וזה אותו דבר הפס"ד של הלכה – על פי תורה שבע"פ. הפס"ד, הגבורה הזו מביא אותנו לאין סוף. זה פרדוקס. כל התורה כולה מבוססת על הפרדוקס הזה. ואנחנו צריכים לחיות עם פרדוקס, אם לא – אנחנו לא רכשנו כלום.

הרבה פעמים קורה, שהבן האדם לא שרוי בפסק דין, לא משתמש בהלכה, גבולות מסוימות, גבולות והגדרות ברורות, והוא חש בעצמו חופשי, וחושב שהחופשיות שלו זה נקרא גאולה. אבל באמת זה בדיוק הפוך. כי רק על ידי גבורה, הגבורה שעל פי תורתנו הקדושה, התורה שבע"פ, הבן אדם מגיע לגבורות אמיתיות. אחד מהכינוים של הבורא זה גבורה, ועל ידי התעסקות בגבורה, על פי דין, על פי עולם הזה הגשמי, הבן אדם באמת מגלה את הבורא. וזוהי הגאולה.

אבל כשבן אדם מרחף בעצמו, לא חש את עצמו קשור לגוף שלו, מרחף, או חש את עצמו לא קשור לעולם שלו, ע" גבורות והגדרות מסויימות – הוא יכול להגיע למסקנה – ויי – לאיזה מקום הגעתי! שום דבר לא מפריע לי, אני לא חש את עצמי מחוייב, אני יכול לזרום איך שאני רוצה – זה הכל דמיון שוא. הבן אדם הזה במקום להיות מבוסס, במקום שיכול להתפתח, הוא נמצא במקום שהוא מרחף מעל המציאות. רק על ידי המציאות הבן אדם מגיע לעצם ההתפתחות. וזה הסיבה שזה כ"כ חשוב להיות קשור לגבולות הנכונות. וזה הולך ג"כ על ענייני חינוך.

הפרדוקס הזה הולך וחודר בעומק של תורתנו הקדושה, וזה המבנה של כל העולמות, כולל את העולם שלנו, העולם הגשמי.

(תמליל חלקי)

שיעור חמישי  ב"כללי החינוך וההדרכה" עפ"י שיטת "חוי'ה גופנית" (יום ה' כ"ז אדר תשע"א)

כמה נקודות מהשיעור:

- לא לשפוט את עצמו – זה לא עוזר לצאת מהבעי'ה רק מכניס את הבן אדם ל"מערבולת"

- הסיבות להתפעלות יתר והתרגשות יתר – ריקנות פנימית

- האדם עץ השדה, כח הצמיחה העצומה שבתוך כל אדם

- בקודש הקדשים הקול יצא מבין שני הכרובים. "אפי רברבי" ו"אפי זוטרי" – משפיע ומקבל. הדינמיקה של קודש הקדשים, שהיא בעצם קשר בין המשפיע והמקבל – היא היא הדינמיקה העיקרית של הבריאה כולה

www.youtube.com/watch?v=wkQjkGWt-VA

תמליל (חלקי  - כ10 דקות ראשונות)

איזה בן אדם אני, אני לא סובל, ואני תמיד פורץ עם כעס…

בן אדם שמתנהג ככה בינו לבין עצמו – קודם כל הוא במערבולת של אשמה, מאשים את עצמו, ולא יכול לצאת חיובי איך שהוא מסתכל על עצמו.

נקודה שני'ה.

בן אדם חייב להסתכל על השני איך שהוא מסתכל על עצמו. הוא בנוי באופן כזה. איך שהוא רואה את עצמו הוא רואה את השני.

זה נהי' העדשה שדרכה הוא רואה כל בן אדם. אותה עדשה שהוא בונה לעצמו – הוא בונה ג"כ לאחרים. בן אדם ששופט על עצמו – שופט על אחרים.

אני יכול למסור לך חכמה גדולה שבקלות אפשר ללמוד אותה

כשבן אדם מדבר – אל תשים לב לתוכן השיחה. זה מסטה. זו סטי'ה.

כי בן אדם רואה להעביר לך מסר לפי החומר, לעניין מסויים. אז בן אדם מוסר את החומר באופן כזה שהוא חושב שהוא יוצא ידי חובה ע"י החומר שהוא מוסר, ולא שייך בכלל לכלי שהחומר נמצא בו. בקלות אפשר להבחין מי הבן אדם שעומד מולך בדרך אחת: תקשיב במשך שתי דקות איך הוא בונה את המשפטים שלו. המבנה של המשפטים, הדקדוק, התייחסות של משפט א' להשני – אתה יכול להבין מזה איך הוא מסתכל על עצמו, ואז אתה תבין איך הוא מסתכל עליך.

בדרך כלל זה בכלל לא שייך לחומר, זה עצם היחס.

זה בא ע"י איך שבן אדם בונה את המשפטים. בגלל שהבן אדם לא יכול לבנות משפט שחוץ ממבנה פנימי שלו. אם בן אדם מנוסה – הוא יכול להסתיר הרבה. אבל לא מכולם ולא כל הזמן. אבל בן אדם רגיל – שלא מקבל כסף על רמאות – לא חושב קדימה כל כך בדרך כלל. ואם אתה רוצה לדעת מי זה שעומד מולך – ואם שייך להתחבר אליו, וכמה להתחבר אליו – תקשיב איך הוא בונה את המשפטים.

החומר של המסר והכלי של המסר – הם שני דברים שונים.

ומזה אתה מבין שהבן אדם לא יכול לצאת מהמבנה הפנימי שלו.

אני מכיר פסיכולוגית אחת – לא דתי'ה – דא"ג דור שביעי מאדמו"ר הזקן.

פעם אמרתי לה: אני רואה איך את בונה את המשפטים שלך, אני חש, שאת לא שופטת על אף אחד! וזה דבר לא רגיל! איך הגעת לזה?

והיא אמרה לי: מזמן התחלתי לעבוד על עצמי לא לשפוט על עצמי, כי הבנתי שרק בדרך זו אני לא שופטת על השני.

אישה לא דתי'ה!

מתגלה, הוא לא אומר את זה מפורש בספר "כללי החינוך" אבל בין השורות זה די ברור, שבן אדם לא מתקדם טיפה כל עוד שהוא שופט על עצמו. ברגע שהוא מקבל את עצמו – על ידי השני – ז"א הוא מתקבל – ברגע שאין שום דבר בתוכו שאומר מישהו או אני שופט אותי – ברגע שזה מתפוגג – הוא ממילא מוכן להסתכל על עצמו מי אני. הסיבה שהבן אדם לא מתקדם גם בטיפולים וגם בחינוך – בגלל שבאיזה שהוא מקום בן אדם מחבר משהו על עצמו עם משהו שלילי, משהו קשה. כל עניין של טיפול, למשל, אם יש לבן אדם רגש והוא לא קשור לשום דבר – הוא מתפוגג בין 15 ל20 שניות. איזה רגש שיהי' – אבל לא קשור לא לזכרון לא למחשבה לא לרצון, לא למשהו טמון בתוכך. הוא חופשי בא, נובע, פתאום הוא בא, ואתה לא מחפש מאיפה הוא בא. אם אתה רק מסתכל עליו כמו אורח שבא ומעניין אותך – הוא מתפוגג תוך 15 עד 20 שניות וזה בדוק.

למה בן אדם תקוע עם רגש מסויים, חי אתו – אם זה כעס או אם זה כעס –למה תמיד הוא שרוי באיזה רגש, הוא התמכר אליו בעצם? בגלל שהוא מקשר משהוא בתוכו באיזה הבנה, באיזה תפיסה, להרגש הזה, שהוא משמעותי. למה צריכים לתפוס איזה רגש להיות משמעותי? בגלל שהוא לא קשור לעצמו. ואם הוא לא קשור לעצמו- הוא חש את עצמו מרחף, חש את עצמו לא חי, חש את עצמו ריק, חש את עצמו חלש וכו' וכו'. לכן הוא תופס איזה רגש – אה, אני חש משהו! אני אוחז במשהו! אני יכול להגיד – "זה אני"! בגלל שאני תמיד כועס, תמיד אוהב, תמיד רגשי וכו'. זה אני!

בגלל שהוא לא יודע איך לקבל את עצמו ללא הרגש הזה. ובגלל שהוא עושה איזה משמעות, הדבר הזה נתפס בתוכו. ובגלל שנתפס הרגש הזה עם משהו משמעותי אצלו – הרגש לא יכול להתפוגג ולגלות את הרובד הבא. ואחרי זה הרובד הבא. והוא תקוע בעצמו שהוא תופס דברים שנותנים לו לחיות. למה? בגלל שהוא לא מקבל את עצמו כמו שהוא. וכל עניין של חינוך זה למנוע את הילד מלהגיע למקום זה – על ידי המחנך, לפחות על ידי מחנך. כי מחנךל הוא דבר גדול וחשוב, והילד הוא קטן. ואם המחנך שופט עליו, אומר עליו אתה ילד כזה ואתמול עשית כך ומחר אתה ג"כ תעשה כך – הוא שופט על הילד. ובגלל שהילד משתקף על ידי עיני המחנך – הוא לומד זה אני, נתפסתי על ידי המסגרת הזו – וזה אני. ובגלל שהוא החליט על עצמו "זה אני" – הוא לא יכול לצאת מזה. בן אדם שלא שופט על עצמו – כל רגע הוא חדש. משהו חדש נדרש ממני. אם אני לא בתוך מסגרת מסויימת, אני לא נתפס  בתוך קופסא  אני חופשי להתסכל בעצמי מה נדרש ממני לעשות כאן, כישרונות כאן וכו' – אני לא מפחד. אבל אם אני רואה את עצמי בתוך מסגרת מסויימת – יש לי פחד לצאת מהמסגרת המוכרת לי. ואיך הגעתי לזה? בגלל שאני שופט על עצמי, שזה המקום איפה שראוי להיות המהות שלי.

הערב אנו מתחילים את השיעור הרביעי. אני מקווה הערב לסיים את ההקדמה, ומהקדמה זו אנו נצליח להבין הרקע, שמאפשר לנו לאפשר לנו מה שהרייץ והרש"ב רוצים מהכללי החינוך וההדרכה

כמו שבספר תניא –אני הכרתי פיזיקאי אחד שראה בספר תניא פיזיקה.

בן אדם שמבין בפסיכולוגי'ה רואה בספר תניא פסיכולוגי'ה.

וכן הלאה. בן אדם שהוא מקובל מבין קבלה בתניא. איך שיהי' לפי הרקע של בן אדם זה משפיע איך שהוא מסתכל בספר.

כל הכוונה בהקדמה כאן, בגלל שאני רוצה להסתכל בספר כללי החינוך עם עינים של בן אדם שמבין שאנחנו מדברים על תיקון. כל הספר מבוסס איך שהמחנך צריך לעבור את התהליך של תיקון, כל הזמן הוא צ"ל עם אצבע על הדופק, מי הוא, מה הוא, ומתוך הכרה עצמית דינמית – הוא יכול להיות נוכח לתהליך הדינמי שבתוך החניך. אם הוא לא עובר את התהילך הוא לא יכול לעזור לחניך. אי אפשר להעלות את השני למעלה מהרמה איפה שהוא בעצמו עומד.

www.youtube.com/watch?v=XxQVeZN_PwM

לאן שאני הגעתי אני יכול להבין את השני.

על כן הספר הזה שמדבר איך לעזור לחניך להגיע להתפתחות, אחריות על מי הוא, מהו איך הוא – המחנך צריך לעבור את התהליך הזה באופן תדיר.

ההקדמה הזו לתת לנו עיניים איך להסתכל על התהליך של התפתחות עצמית.

אח"כ אנו נתחיל עם הפרק הראשון.

התהליך הטבעי של בן אדם לא משנה איזה גיל, מ1.5 ועד היום האחרון שלו בעולם הזה – יש משהו שקורה בתוך כל בן אדם, וזה סימן להתפתחותו.

בן אדם בנוי באופן כזה מהקב"ה שהוא רוצה להוציא משהו מעצמו, איזה כוח, כשרון, רעיון – משהו  מעצמו הוא רוצה שיגיע להעולם. ואח"כ הוא רוצה לראות את התוצאות.

ע"י התוצאות הוא משתקף דרך הדבר שהוא עשה, ורואה את עצמו על ידי הדבר שהוא עשה.

בן אדם מוציא החוצה מעצמו, ומצפה לראות את השינוי בחוץ.

אפי' ילד בן 1.5 -2 אנו יודעים עד כמה שהוא בריא לפי כמה שהוא מחפש לעשות בעולם: לבנות או לא לבנות, לסתור או לא לסתור, לחפש או לא לחפש, סקרנות או לא סקרנות. לפי זה אנו רואים אם הוא בריא או לא.

למה יש את זה – בגלל שזה מנגנון טבעי, שהקב"ה הטביע בתוכנו, שזה מאפשר לנו להתפתח, וגם זה מאפשר לעולם לעבור את התיקון.

בתהליך בריא הוא בעצמו מסתכל על מה שנעשה על ידו, ואח"כ הוא מודד את עצמו לפי ערך מה שהוא רואה.

למה מישהו נכנס לדיכאון באופן כללי?

בן אדם נכנס לדיכאון בגלל שהוא חש צורך לבטא משהו, ומאיזה סיבה הוא הגיע למסקנה, שמה שהוא מוציא החוצה לא נותן לו את התוצאות הראויות למה שהוא מצפה. אז מה שקורה בתוך הבן אדם – שרואה את התוצאות לא נכונות – או שזה גדול עליו, והוא חש אני צריך לברוח מזה. לפי מה שאני רואה את התוצאות. או שהוא לוקח את זה לאתגר.

לא יצא איך שמתאים לי – על כן אני מוציא עוד פעם החוצה ביטוי.

בן אדם בריא יכול למדוד לפי אתגר אם האתגר מתאים לו או לא מתאים לו, ואם לא מתאים לו הוא לא מתייאש  בגלל שהוא מבין שזה לא שייך. אז הוא קם והולך לעוד אתגר ששייך. בגלל שרק ע"י השתקפות בן אדם יכול להתפתח.

והוא בונה את עצמו ע"י אתגרים יותר קשים, יותר מאתגרים. וזה תהליך הטבעי להתפתחות. זה שייך לכל החברות שבעולם.

בן אדם נכנס לדיכאון בגלל שהוא רצה להגיע לתוצאות מסויימות ומאיזה סיבה – כל אחד זה סיפור של עצמו – והוא לא יכול להגיע לתוצאות הראויות לציפיות שלו.

ובמקום לחפש עוד אתגר שכן מתאים, או שהוא מתייאש מכל האתגרים בכלל, או בגלל שהוא לא תקין, הוא שוב מחפש אתגר שהוא גדול עליו, בגלל שהוא לא יודע איך לחפש, ועוד פעם הוא נחלש, ומרגיש חוסר אונים מתוצאות האלו. ואז הוא מפסיק לפעול.

המוח הזוחלי בא לעזור לו לשרוד בהצלחה. וכשבן אדם רואה שהאתגר גדול עלי – והוא צריך לברוח או להתקיף – רואים זה אצל ילדים קטנים – שכשהוא רוצה לבנות משהו וזה לא הולך – אז הוא הורס, הוא צועק, בגלל שמתעורר אצלו האיום – לפי שמתעורר אצלו האיום, לפי שהוא לא רואה את התוצאות, שמאפשרות לו להתפתח.

מוח זוחלי עוזר לו להתקיף או לברוח.

בן אדם שלא יכול לא לברוח ולא להתקיף ולא יכול לשנות את האתגר, על כן הוא נכנס לדכאון.

האיום שבן אדם אינו יכול לבטא את עצמו – זה איום עוד יותר קיומי, פנימי, בגלל שהחיות האמיתית של הבן אדם זה החיות שמחייה אותו פסיכולוגית ורגשית. בן אדם חש את עצמו חי על ידי אתגר, שעל ידי אתגר הוא משתקף, רואה את עצמו בחזרה שאני כן עשיתי את זה, וזה נותן לי להרגיש טוב עם עצמי, ועוד פעם רצון לבטא עוד יותר החוצה, והמשכיות של האתגרים זה מה שמחייה את הבן אדם.

]]> http://sep-israel.com/5771-06-20-etgarim/feed/ 0 http://sep-israel.com/5771-06-13-gvulot/ http://sep-israel.com/5771-06-13-gvulot/#comments Thu, 17 Feb 2011 21:27:32 +0000 ‫admin‬ http://sep-israel.com/?p=79

שיעור שלישי ב"כללי החינוך וההדרכה" ושיטת SE

www.youtube.com/watch?v=_wSwpFagb2U

היסטורי'ה של הספר "כללי חינוך והדרכה"

להבין הרקע הנכון, שיאפשר לנו להבין את החומר.

רציתי להוסיף מילה על נקודה מהשיעור הקודם, שדיברנו על המוח, איך שהמוח עובד, יש ניוקורטקס, ואחר כך יש לימביק, ואחר כך המוח הזוחלי, המוח השלישי.

רציתי לומר, שכמו שאנחנו אומרים בחסידות, שהקדמה למחשבה דיבור ומעשה זה שכל ומידות, והשכל מגיע למדות, והמידות מפעילים מחדו"מ.

אפשר לומר שהמוח השני תמיד צריך להתגייס לעזור למוח קוגנטיבי, והוא המוח הרגשי.

או שהוא עוזר למוח השלישי – המוח הזוחלי – הוא ג"כ מגייס את המוח הרגשי, והוא המנוע המפעיל את המוח הזוחלי לפעול בכיוון התקפה או בריחה.

אני רוצה להסביר נקודה מאד חשובה, היסטורי'ה של הספר. היסטורי'ה של הספר זה לא סיפור רגיל. הוא נמצא בספר השיחות תש"ג, והרבי ריי"צ מספר לפי היומן מה הי'ה.

אני מקצר, רק להעביר את הנקודה.

הרש"ב דיבר עם משפיעים בישיבה, אח"כ הוא עשה אתם ישיבה ביחד, והריי"צ ישב ורשם רשימות על השיחה.

אח"כ הרש"ב לקח את הריי"צ לשבת אתו ביחד ולסדר את העניינים.

אח"כ הריי"צ הראה להרש"ב את התוצאות.

גם היו התכתבות של הרש"ב עם המשפיעים.

זה נמשך כך במשך כו"כ חדשים, עד שהרש"ב ביקש מהריי"צ לסדר את כל העניינים, ואח"כ שוחחו על הדבר כמה שעות וכו' וכו' – כך זה חזר על עצמו כמה פעמים. עד שהרייצ סיים מה שנקרא היום כללי החינוך וההדרכה.

הנקודה כאן – קודם כל, לפי מה שאנחנו מבינים, הספר נכתב על ידי שני אנשים ענקיים, הרבי והבן שנהי' ממלא מקומו.

והספר נכתב ע"י השתקפות, שהרש"ב התייעץ עם המשפיעים.

זה עבודה של השתקפות – עם המשפיעים, אח"כ הרש"ב עם הריי"צ.

בגלל שתהליך החינוך הוא השתקפות, שיש קשר ביניהם.

המחנך עובר תהליך מסויים לפני שהוא מתייחס לחניך, והחניך מגיב – זה נקרא השתקפות.

הרש"ב הרייצ עבדו ביחד באותו אופן של משפיע ומושפע.

[השתקפות – זה שאחד משקף את השני, כמו מראה?]

בדיוק!

לחדד, כמו שיש שיחה בין שני האנשים שיושבים בחברותא בגמרא, תוספות, ראשונים, הלכה, שצריכים לחדד א' את השני – בלי זה לא מגיעים לעיקר העניין.

וזה עניין של חינוך – גם אצל המחנך וגם אצל המחונך – צריכים לקלף את המיותר, ולחדד את העיקר.

[זה תהליך איטרטיבי?]

המחונך רואה את עצמו דרך המחנך, ולכן המחנך צריך מאד לדייק, כי החניך רואה את עצמו דרכו.

השתקפות- שזה הצד השוה בין חינוך וטיפול – הוא לחדד את העיקר ולקלף את המיותר.

על המשמעות והחשביות הגבולות בחינוך

המוח הזוחלי חש בבועה של 360 מעלות – מה מאיים, מה נוח וכו' – זה קשור לגבולות.

כשאנו מסוגלים לחזק את הגבולות שלנו – אנו מסוגלים לחזק את כל המערכת.

כשהגבולות נפרצו – אז גם החיות נוזל החוצה.

הדוגמה לזה – מהנהר. אם יש גבולות חזקות – אז הנהר זורם עם הרבה כוח.

אבל אם יש לאיזה סיבה פריצת גבול – אז המים זורמים החוצה, הם כבר לא חלק של הנהר.

יש עכשו מים שזורמים לחוץ, ויש פריצה שלוקח את המים החוצה,

וגם בהמשך הנהר יש פחות מים ופחות כוח.

אנו בנויים באותו אופן.

כשאנו חיים עם גבולות חזקות – החיות שלנו זורם קדימה.

יש אנשים שאומרים אין לי כוח, אני לא יכול, אבד לי כוח לעשות משהו.

הסיבה – שהגבולות שלי נפרצו מאיזה סיבה שתהי'.

כשאנו מחזקים את הגבולות – זה גורם לזרימת החיות יותר ויותר.

מה שחשוב בחינוך – אסור לנו לפרוץ גבולות של הילדים.

ברגע שאנו פורצים את הגבולות של הילדים – זה מחליש אותם להתקדם הלאה.

וזה הסיבה שיש ילד שלא רוצה להשתתף, כי הוא חש כי הגבולות שלו נפרצו. הוא חש שהמקום מחליש אותי, כי לא עוזרים לי לבנות את עצמי. וזה מופיע בספר פעם אחר פעם – איך להתייחס להילד. א' הסיבות- כי אסור לפגוע בגבולות הילד. כמה שזה לא נעים ולא מתאים – אסור לפרוץ את הגבולות של הילד. איך שאנחנו מסתכלים עליו, איך שאנחנו מדברים אתו, איך אנו נותנים לו את העונש – הכל חייב לבנות את הגבולות של הילד, לא לפרוץ אותם.

הספר בנוי באופן כזה שאני בתור מחנך צריך כל הזמן לבדוק את עצמי האם אני לא פורץ גבולות של הילד.

כי הוא מאבד את חיותו בגלל שאני כעסתי. אני חיפשתי נקמה. וזה חוזר למה שאמרנו מקודם – כי אני חש מאויים מהילד. מאיים לריכוז שלי, לסמכות שלי, ליכולת שלי להחזיק כיתה. התגובה הטבעית היא נקמה. הוא פרץ את גבולות שלי – אז אני רוצה לפרוץ את הגבולות שלו, אני רוצה להחליש אותו ולפרוץ את הגבולות שלו. זה נקמה.

אם התגובה בא ממקום חיובי ואני לא מאפשר להילד לפרוץ את הגבולות שלי –אני לא מאפשר לילד לפרוץ את הגבולות שלי.

כל הספר חינוך והדרכה זה התבוננות פנימית שלא לאפשר לפרוץ לי את הגבולות.

הסמכות שלי – באה מהקב"ה – ואי אפשר לפרוץ את הגבולות שלי. כי אני חייב לשמור על הילד. הבריאות הנפשית של הילד היא בידים שלי. אני לא יכול לעשות אותו קרבן בגלל שנפרצו הגבולות שלי.

לכן הריי"צ אומר שזה עבודה קשה ביותר, כי הוא חייב לשמור על הבריאות של הילד. זה דינמי, זה משתנה כל הזמן.

איני יכול לבוא עם התיק של כלים, ולחפש בכלים שלי מה שמתאים ואני מתקן.

מחר יש עוד משהו לתקן. או שאתה בא לתקן אותו והוא זז.

זה ספר של התבוננות, זה לא ספר של חסידות במובן של עומק של חסידות.

זה ספר של מעשה בתוכי על ידי הפעלת המוח לשמור על עצמי על מנת לשמור על הילדים.

 צריכים לאתגר את הילד, אבל אם האתגר פורץ את הגבולות – זה כבר לא אתגר, זה קונפליקט. הוא לא יכול להתמודד עם האתגר כי הוא פגוע.

העבודה של המחנך הוא לבנות את המיכל.

כמו עם התינוק, אני צריך לעשות מיכל –עם הידים שלי -- שמחזיק את התינוק

כשהמיכל תקין – יש משהו שמרגיע את התינוק.

כי יש מיכל להחזיק את המערכת של התינוק שמרגיש את עצמו לא תקין.

אותו דבר עם חבר, או עם בן זוג,

כשמישהו חש את עצמו לא מאוזן – מה שנדרש זה לבנות מיכל שמחזיק ונותן זמן ויכולת למערכת של הבן אדם להתאזן.

למשל, כשהילד בא לפעמים להתלונן – זה וזה עשה לי ככה. אני אומר: זה וזה קרה? את מרגישה לא טוב? ואח"כ הילד או הילדה חשה שאני אתה, כי הייתי מיכל מספיק, שהיא נרגעה. היא חשה בטוחה.

המורה חייב להיות מיכל לכיתה.

דוגמה לזה

איך מיכל שייך לגבולות?

כשילד אחד בכיתה אומר משהו למורה – זה וזה מפריע לי, או יש לי שאלה. וכולם יודעים שזה לא בדיוק השאלה שלו. והמורה מקבל את הילד, עונה לילד. הילד מקבל התייחסות. כל הכיתה מסתכלת מה קורה בין המורה להילד הזה. איך שהמורה מתנהג עם הילד – הוא גם מתנהג אתנו, כי אנחנו חלק של המערכת הזו.

]]> http://sep-israel.com/5771-06-13-gvulot/feed/ 0 http://sep-israel.com/5771-06-06-se-basics/ http://sep-israel.com/5771-06-06-se-basics/#comments Thu, 10 Feb 2011 20:07:52 +0000 ‫admin‬ http://sep-israel.com/?p=64

השיעור השני של הרב יהושע דאשיף. יום ה' אור לז' אדר א' ע"א

בשיעור השני בסדרה הרב דאשיף מסביר את עיקרי יסודות פעולת המוח לפי שיטצ הניורולוגי'ה המודרנית. איך פועלים המוח והגוף במצב התקין, ואיך פועל המוח והגוף במצב הסכנה? מהם הכוחות שהטביע בנו הבורא להתגבר על הסכנות הקיומיות, ומה קורה אם אנו בולמים את הכוחות הטבעיים האלו מלהשתחרר? מהי ההגדרה והסימטפומטים של "טראומה" בשיטת SE (חוי'ה גופנית), והעיקר – איך יוצאים מטראומה וחוזרים לתיפקוד תקין ומתפתח. איך אמור להתנהג המורה הרוצה להצליח עם תלמידיו בכיתה, ואיך צריך להתנהג ההורה, הרואה את הילדו חוזר מבית הספר עם הפנים עצובות ומושפלות? כל זה – בשיעור השני שסדרת השיעורים המרתקת ב"כללי החינוך וההדרכה" עפ"י שיטה טיפולית מודרנית מאת הרב יהושע דאשיף

www.youtube.com/watch?v=NzgIfZooBD0

(תמליל חלקי)

אני עובד בשיטה שנקראת SE, התרגום יכול להיות חוי'ה גופנית. השיטה מבוססת על ההבנה של הניורולוגי'ה או ביולוגי'ה של ניורולוגי'ה של המוח.

אני רוצה לדבר קצת על זה, כדי שאנחנו נבין ביחד, מה שייך לחינוך וטיפול.

נתחיל בהבנה שהמוח, באופן כללי, מחולק לשלושה חלקים. א' – הקוגניטיבי, שהוא הגדול ביותר, אח"כ יש את הרגשי, אח"כ המוח השלישי, שעניינו – לשרוד בהצלחה. הוא הנקרא המוח הזוחלי, בגלל שמוח הזה נמצא בכל חיות העולם שזוחלים ולמעלה. המוח הזה עובד בכזה אופן שהוא מגן על הברי'ה, לשרוד בהצלחה.

[האם יש איזה הקבלה בין שלושה מוחין אלו לשלושה מוחין של חב"ד – חכמה בינה דעת?

- תמיד יש, אבל אני לא רוצה להכנס לזה עכשו בגלל שזה לא על רגל אחת.]

קודם כל, אני אדבר איך המוח עובד כשהמצב הוא תקין ורגוע.

יש את המוח הקוגניטיבי והמוח הרגשי, שהם עובדים אחד עם השני. המקום הקוגניטיבי במוח קולט, כשבן אדם מסתכל, מקשיב, שומע – המוח קולט באופן קוגניטיבי מה יש כאן, ואז הבן אדם צריך לחשוב – לפי מה שקורה כאן, מה מתאים לי? מה מתאים לי לעשות, כדי שאני אוכל להרוויח ביותר ממה שקורה הרגע. המוח הזה מתקשר עם המוח הרגשי, ומוח הרגשי זה מקום איפה שטמון כל הניסיון, הורמונים, רגש. הנסיון שבן אדם השתמש בעבר נמצא בעיקר במוח הרגשי. כל הכלים להפעלה, להפעיל את עצמו ואת הסביבה – בא ממוח הרגשי. זה מקום שמפעיל שינוי בעולם.

כשהבן אדם חש את עצמו בטוח, הסדר הוא כך, שהמוח הקוגניטיבי, שהוא מעל המוח הרגשי, מתקשר עם המוח הרגשי. יש קשר תמידי בין שני המוחין האלו – הקוגניטיבי והרגשי: מה מתאים לי לפי הנסיון שלי, מה מתאים לי לפי מה שאני צריך לעשות, מה אני עשיתי בעבר שמתאים לאותו מצב, מה עבד, מה לא עבד, איפה היתה לי הצלחה, איפה שלא היתה… זה המצב התקין.

ובינתיים המוח השלישי, שלמטה ממוח הרגשי, הוא המוח שקולט את הסביבה מצד מה מאיים עלי ומה לא מאיים עלי. זה לא לפי השכל מה שאנחנו קוראים שכל. זה לפי מה שהמוח השלישי קולט הדבר הזה או מאיים או לא מאיים. יכול להיות בגלל שמישהו נכנס לחדר מהר, וזה מפריע לי. יכול להיות בגלל שמישהו מסתכל עלי באופן שזה לא נחמד, וזה מפריע לי. יכול להיות שמישהו נכנס עם נשק, וזה מפריע לי. יכול להיות שמישהו נכנס לחדר עם רעיונות לא טובות, גישה לא טובה או אפילו מחשבות לא טובות כלפי – ואני חש את זה. איך שיהי' – המוח השלישי חש בבועה של 360 מעלות – מה מאיים עלי ומה לא מאיים עלי.

כשהמוח הזוחלי רגוע, וחש "אין איומים", הוא משדר למח הרגשי ולמוח הקוגניטיבי, "הכל בסדר", תמשיך לזרום, ולהסתכל במה שמתאים ומה שלא מתאים בינתיים. המוח הזוחלי משדר לריאות, לבטן, למערכת איכול, ללב, כליות, כל המערכת הפנימית, שאין איומים, וכל התהליכים בתוך הגוף עובדים לטובת הבן אדם, שהוא מתפתח, ובריא, וזורם, כמו שצריך להיות. ככה המצב תקין, כשהמוח חש, שהמצב הוא שלם, הכל בסדר.

אבל כשיש איומים, המוח הזוחלי אומר, עכשו אנחנו במצב שצריכים לשרוד בהצלחה. מיד מתחיל המערכת שגורם לכל המערכת שנקרא בן אדם לפעול באופן כזה שאו הוא צריך לברוח, או להתקיף. בגלל שאלה הם שני דברים שהבן אדם יכול להסתדר עם איום. או הוא נכנס בו, אם יש לו יותר כוח מהאיום, או בורח ממנו, אם אין כוח או נראה שאין כח. יכול להיות בעדינות, ויכול להיות בגדול. אבל זאת היא התגובה. הבן אדם עובר שינוי במהירות שקשה למדוד אותו, שהמוח הזוחלי משדר למוח הרגשי: עכשו אתה שלי. אתה צריך להפסיק כל קשר עם המוח הקוגניטיבי. זה משדר באופן חשמלי. ויש הפסקה בין מוח הרגשי למוח הקוגניטיבי. ואפילו מדדו את זה במעבדות, ומצאו שבאמת המוח הקוגניטיבי מתרומם פיזית, ומתנתק ממוח הרגשי. ואז המוח הזוחלי לוקח את כל הכוחות האלו, לפעול, לעשות, לשנות, מהמוח הרגשי, שיש שמה כל מיני איברים שגורמים לשינויים וכוח והורמונים, כל הדברים שמשנים את הפעולות של הבן אדם מהמוח – הרוב הוא בא מהמוח הרגשי. ואז כל הכוח הזה לשנות, להשתנות, לפעול, לרוץ, להתסגר, להיות כוח בתוך השרירים, להפסיק לחשוב בכלל – הכל זה קורה בגלל שהמוח השלישי מצווה למוח השני להפסיק לעבוד עם המוח הראשון, ועכשו הוא שלי, ואני צריך להתשמש בכל הכוחות האלו לשרוד. ופתאם יש המון המון כוח או להתקיף או לברוח. מה שקורה – שהמוח השלישי לוקח את כל הכוחות האלו מהמוח השני, ודרך מערכת העצבים, בגלל שהמוח השלישי הוא שוכב על ראש עמוד השדרה, ומשם עמוד השדרה יורדת, ומשם כל המערכת עצבים מגיעים לכל הגוף. והמוח השלישי ממש שולט, שעכשו אין השכלה, אין מצב קוגניטיבי, אין לחשוב – סיימנו! מה שיש – זה לשרוד: או לברוח, או להתקיף. וכולנו יודעים מה קורה בתוכנו כשיש צורך או להתקיף או לברוח. דופק הלב משתנה, לחץ דם משתנה, הנשימה משתנה, וכו' וכו'. והמצב הזה גורם לבן אדם פיזית – גם גורם לו לעשות את ההתקפה או בריחה, וגם מאפשר לו התקפה או בריחה. וכל עוד שהמצב הזה זורם בתוך הבן אדם – המוח הקוגניטיבי והמוח הרגשי עדיין בניתוק כל שהוא. עד שהמוח הזוחלי קולט, שכל הכוח הזה שהוא רכש לברוח או להתקיף ירד מהבן אדם – הכוח הזה נשאר בפנים. זאת אומרת, התנועות של בריחה ותקיפה עצמם, למשל להרביץ או לרוץ, החומר הגורם לתנועות האלו להצליח בהתקפה או בבריחה. מצד שני, התנועות עצמם מאפשרים שישתחרר הכוח שגורם להבריחה או התקפה. ואז כשבן אדם מתקיף או בורח, ע"י תנועות האלו גם משתחרר הכוח הזה. ואז אם הבן אדם הי' פעם באיזה התקפה או בריחה, אפילו מילולית, הוא חש את עצמו אח"כ רועד. הרעד הזה – זה המשך של הבריחה או התקפה של המערכת, לשחרר את הכוח המתקיף או לברוח. כל עוד שכל זה לא השתחרר, הוא עדייך בפנים והוא נשאר בתוך הבן אדם. כשהוא בתוך הבן אדם – הוא בעצמו משדר למוח הזוחלי – אנחנו עדייך בבריחה או בהתקפה. וזה המקור של בעיות פסיכולוגיות ורגשיות. הכוח הזה לברוח או להתקיף, אם הוא לא משתחרר – הוא לא סתם הולך לישון, הוא נקרא מערבולת, כי הוא תמיד או נכנס או יוצא, הוא לא סטטי. הוא דינמי. כשהוא לא השתחרר – הוא ממשיך להכנס עוד יותר ועוד יותר בפנים, ומשם יש גם מחלות פיזיות – מאנרגי'ה לברוח או להתקיף שהוא לא השתמש בה. ואז יש עוד בעי'ה. כשיש את האנרגי'ה הזו בתוך הבן אדם – הוא גם משדר למוח הזוחלי – "אנחנו מאויימים!" – בגלל שהגוף עצמו מאויים מצד האנרגיות שנשארו בו.

עכשו – יש שני מקומות באופן כללי, שיכולים לגרום לבן אדם להרגיש מאויים. או מהסביבה. או מבפנים. כמובן הם מצטרפים. כשבן אדם חש בפנים מאויים – הוא יכול לגרום לאחרים או לסביבה לאיים עליו. וזה נהי' מערבולת שהוא תקוע בו. זה המצב של הצטברות כח האנרגי'ה להשתחרר. בן אדם חש שהוא צריך להשתחרר, וגם בן אדם חש שהוא מנותק: אני לא חש  את עצמי, אני לא מחובר לעצמי, והסיבה לזה – לא שהוא מדמיין, זה בא מהמקום של ניורולוגי'ה שלו במוח, שהמוח הקוגניטיבי התרומם מהמוח הרגשי. הם לא מתחברים. וכשבן אדם חש "אני לא מחובר" – זה המקור. זה פיזיולוגי, זה לא דימוי. הוא חש נכון מה שקורה אצלו בפנים.

אפשר לומר שההגדרה של טראומה, הוא שיש לבן אדם דבר שלילי, שחוזר על עצמו, בתקופות או באופן תדיר, ויש לו מודעות מלאה, ולא יכול לעצור את עצמו. כשיש לבן אדם את זה באיזה מקום בחייו – העניין הזה נקרא טראומה לפי שיטת SE. למה זה נקרא טראומה? בגלל שלעניין הזה המוח נמצא במקום של התקפה, ועדיין במקום שרוצה או לברוח או להתקיף – לעניין הזה. זה יכול להיות מרוכז בעניין אחד, וזה לא מפריע לבן אדם בשאר חייו. יש לכל אחד מקומות כאלו בתוכו, אבל ככל שזה יותר רחב, ועניינים יותר גדולים – זה פועל יותר בחיים שלו, עד שזה יכול להגיע למקום, שבן אדם בבית חולי נפש וכו'. יש רמות שונות. אבל יש לכל אחד מקומות כאלו בתוכו.

זה המקום במוח, כשהוא מופעל. ואנחנו צריכים לשחרר אותו.

[אתה מדבר על העניין של התקפה, שזה מפעיל את המוח הזוחלי, ואח"כ אתה עובר לעניין של טראומה. אתה רוצה להגיד שפעולה של טראומה דומה לפעולה של התקפה?]

הטראומה זה תוצאה של כוח לברוח או להתקיף שלא השתחרר ונשאר בפנים, ומתחיל לחלחל ולהכנס למקומות בתוכו גם פיזית, וגם רגשית, גם פסיכולוגית. אז המערכת מופעלת באופן כזה שהוא מאויים.

[הבן אדם ממשיך להרגיש את עצמו בסכנה?]

- כן, באיזה שהוא מקום.

[מה יכול לגרום לזה? אם אין כבר סכנה, למה הוא מרגיש בסכנה?]

- בגלל שהכוח הזה עדיין בפנים, ולא השתחרר.

[למה זה לא משתחרר?]

- זה לא משתחרר לכמה סיבות. אחד מהם: הוא לא התקיף, ולא ברח.

[כאילו, להתקיף, או לברוח – זה עדיף מאשר לשתוק?]

- כן. נגיד, שיש אבא או אימא, שמתקיף את הילד. כמה שהאימא או האבא צודקים, אם זה לא באופן שזה חינוכי, אלא בא ממקום שאני רוצה להתקיף את הילד שלי, בגלל שהוא מפריע לי, ברגע שיש את זה מההורים, או מהמורים, אע"פ שזה ילד, והוא לא צודק, אבל הוא גם בן אדם. וכל המערכת שלו מופעלת לברוח או להתקיף. אבל בגלל שהוא קטן – הוא לא חושב, שהוא יכול לברוח מהבית, או לא יכול – מאיזה סיבה. אז כל המערכת הזה, שמופעלת להתקיף או לברוח – נשאר בפנים. הילד שהוא מתחיל לעשות מה שנקרא באנגלית ? – הוא בורח הרבה מהבית, הוא שובר דברים – הוא באמת במצב מצויין – כי הוא נותן מקום ביטוי לדברים בפנים, שרוצים לצאת החוצה. אבל ילד שמשאיר את זה בפנים, ומפנים את זה – הוא אוכל אותו. וזה מצטבר במשך הזמן. וזה שייך לחינוך.

[א"כ טראומה – זה מצב של התקפה או איום לא משוחרר?]

- בדיוק.

[זה ממשיך לשדר למוח שעדיין יש איום, והמוח הזוחלי מנתק את המוח הקוגניטיבי, זאת אומרת, שבן אדם לא פועל לפי השכל]

בדיוק. אז מה שקורה, כשיש ניתוק בין המוח הקוגניטיבי, להמוח הרגשי – אין התפתחות. הוא לא יכול להתפתח. בגלל שהוא במקום שהוא מנותק. על מנת לעבור לתהליך של התפתחות – הוא חייב לחבר את המוח הקוגניטיבי עם המוח הרגשי.

[שני אלה הם האחראים על ההתפתחות?]

- כן. כשהם עובדים ביחד – הבן אדם יכול להתפתח. הוא יכול להכנס לרגש שלו, לעשות חשבון, איזה רגש שלי עכשו מתאים, או לא מתאים, כמה מהרגש כן מתאים אם אני כן מצליח, לומר שכן להשתמש בו – זה חיבור בין המקום הקוגניטיבי למקום הרגשי שלו. אבל כשיש את ההתקפות בפנים, או איומים בפנים – להתקיף או לברוח – כשזה מצטבר -

- בהתחלה – בפעם הראשונה לאו דוקא עושה הרבה. אנחנו בנוים מהקב"ה באופן כזה שיש הרבה הרבה חוסן, בן אדם יכול לספוג המון, לפני שהוא מגיע למקום שהוא לא פועל באופן בריא. בן אדם יכול לספוג המון, זה מדהים עד כמה הבן אדם יכול לספוג. אבל כשהוא מגיע למקום, שרואים שהבן אדם לא מתפקד, או שזה ילד, או שזה בן אדם מבוגר, לא משנה – זאת היא הסיבה! (לפי שיטת SE, צריך לומר, כי זה לא כולם מסכימים).

כשבן אדם רואה, או רואים על הילדים, שיש את הדבר השלילי, שחוזר על עצמו, ויש לו מודעות, ולא יכול לשנות את הנהגתו – אתה יודע מה הסיבה. וכמה שמדברים עם הילד על העניין (השלילי) הזה – אם זה לא במקום של חינוך מובטח, שבן אדם לא רק שמקבל את המוסר, אבל זה מוסר מלובש בלבוש נחמד ונכון ומתאים ולא מאיים, ומרגיע, ומעטף, ואוהב, ומחבק – לאו דוקא פיזית, אבל צריך להיות את זה – אם זה לא בא באופן כזה – הבן אדם לא יכול להשתנות! אי אפשר! בגלל שכשאנחנו באים לחבק, להחזיק, ללטף, ילד שעובר משהו מאד קשה, והוא חוזר הביתה, והוא מופנם, סגור – מה האבא או המאמא רוצים לעשות?  לשבת אתו, לתת לו תחושה טובה, מבקשים מילדים אחרים לצאת, מביאים לו איזה אוכל נחמד, עד שהוא מתחיל להתפתח, ואז כל החוסן שאפשר להוסיף לילד מאבא ואימא, להיות מיכל למה שהוא מפנים, ולא יכול לצאת החוצה – אז מתחיל לצאת החוצה, והוא מתחיל לדבר, ואח"כ מתחנק, ומתחיל לבכות – כל זה משחרר כל מה שהוא חש, ומה שנכנס לתוכו מתוך האיום שהוא עבר בחוץ. אבל אם ההורים לא ערים לכזה תופעה, ולא עושים כלום – אז זה נשאר בתוך הילד. ואח"כ – מחר, מחרתיים, או בעוד שבוע-שבועיים אולי הוא מתקיף ילד בבית, או בורח מהבית, או צועק על מישהו… למה זה קרה? לא רואים את הקשר של משהו שקרה לפני שבועיים. זה דוגמה.

מובן מה שקורה כאן. מה שחשוב להבין – שאין התפתחות במצב הזה. וזה הסיבה – שיש הרבה אנשים, אנחנו רואים, ורואים גם את הדברים בתוכנו, רואים אנשים מבוגרים, שיש מקום, או איזה עניין מסויים – הוא כמו ילד אצלי. הוא עדיין לא התפתח, הוא מה שנקרא לא בגרותי. בעניין אחר – אני כן בגרותי, אבל בעניין הזה – לא. למה? בגלל שהדבר הזה תקוע באיזה שהוא מקום, שהי' איזה שהיא התקפה, איזה איום, מבחוץ, ואז היכולת להתקיף או לברוח, ולשחרר לעניין הזה לא קרה. אז העניין הזה תקוע כמו ילד קטן בתוכי. וזה הסיבה. אז יכול להיות שהבן אדם כל כולו כך, או שיש איזה אי פה ואי פה ואי פה בתוכו, שלא השתחרר. וכל אחד יש משהו. אולי לצדיקים אין, אבל לאנשים נורמליים כן. כשיש המצב הזה – הבן אדם לא יכול להתפתח.

מה זה להתפתח? להתפתח הוא בא על ידי דבר אחד – זה הבסיס לכל התפתחות בעולם, לכל בן אדם בעולם, לא משנה מאיזה תרבות הוא בא, זה מה שנקרא "אתגר"[1]. בן אדם בנוי לאתגר, לעבור אתגרים. יש רצון בתוך בן אדם לעבור אתגר. הוא מחפש אתגרים. אם בן אדם לא מחפש אתגר – זה סימן שמשהו מאד מאד לא תקין אצלו.  אחד מהסימנים שהבן אדם הוא בריא – שהוא חוקר. הוא חוקר ומחפש הרפתקאות. אם חסר שני דברים אלו לבן אדם – משהו חסר במערכת פנימית שלו. בן אדם תקין – זה מה שמדריך אותו כל הזמן. מחפש אתגרים. ילדים קטנים – תמיד – מחפשים משהו לאתגר אותם. באופן טבעי. וגם שמחים. הם שני דברים שצריכים להיות. בגלל שהקב"ה בורא אותנו בצורה הזו להתפתח. זה הנוסחא הטבעית שהקב"ה הטביע בתוכנו, להגיע לעלי'ה במודעות. כי אנחנו פה בעולם כדי להעלות את המודעות שלנו. והדרך היחיד להגיע לזה – הוא ע"י אתגר. או שכלי, או רגשי, או פיזי, אבל אתגר. והעולם בנוי באופן כזה, שברגע שאנחנו יוצאים מהדלת – יש אתגר! יש אתגר בכל צד ופינה. אפי' אני רק רוצה לעבור את הכביש – אני צריך להסתכל על הכביש – אולי יש רכב – תמיד!

בוא ניקח את הדוגמה של שריר. בכל אחד יש שרירים. ואנחנו יודעים, שאם השריר לא עובר אתגר,  לדוגמה, נגד כוח משיכה, אז השרירים מתחילים להתנוון. וזה בדיוק אותו דבר. אם בן אדם לא משתמש בשרירים שלו הם לא נשארים אותו דבר – הם תמיד או בעלי'ה או בירידה. בגלל שהקב"ה בורא את העולם בצורה שהוא תמיד זז, הוא לא סטטי, הוא דינמי! או הוא מתקדם, או הפוך! זה לא כמו שאנחנו פותחים את הספר, מסתכלים, איפה שאנחנו עוצרים, סוגרים אותו, שמים אותו על המדף, ובפעם הבא מתי שאני רוצה אני אפתח אותו באותו מקום שהפסקתי. אנחנו לא ככה! התפתחות לא ככה, צמיחה לא ככה. או שהצמח צומח, או בכיוון הפוך! אין משהו באמצע. גם אנחנו – גם רגשית, גם שכלית, גם פיזית. השריר חייב אתגר, אחרת הוא מתחיל ללכת בכיוון הפוך, לא להיות בריא. חייב![2] זה חסד של הקב"ה, שיש כוח משיכה בארץ, שעוזר לנו תמיד להיות באתגר – רק צריך לקום בבוקר מהמיטה! זה מאפשר לנו להתפתח, להיות בריאים, להמשיך.

ואותו דבר, כשמדובר על ההתפתחות בגרותית, התפתחות של מודעות. חייב לאתגר את המקום בפנים, שזה המקום שבן אדם מתבגר, ומעלה את המודעות שלו – על עצמו, על העולם, על הבורא, וכו'. חייב להיות אתגר. בגלל שהקב"ה בורא אותנו, שהוא מאתגר אותנו, כל אחד ואחד – לפי שיעור דילי'ה. וזה הבנה, שהוא צריך לאתגר את עצמו, והוא מקבל את החינוך מאתגרים שבחינוך, וללמד את עצמו איך לאתגר את עצמו, למה? בגלל שהקב"ה רוצה מכל אחד ואחד להעלות את המודעות שלו לגבי הבורא. זה אתגר אינסופי. ואתגר הזה זה החינוך. ולפתח את האתגר הזה צריך להיות בדרך שבן אדם יכול להתפתח! אם הוא לא יכול להתפתח בגלל שהמערכת הפנימית שלו מופעלת באופן לא תקין, לא יכול להתפתח בגלל שהוא מאויים מבפנים, וגם מבחוץ אולי – אז זה סתם…

גם קורה, כשבן אדם לא יכול לאתגר את עצמו – אז הוא מתוסכל. וזה סיבה שבן אדם נכנס לדיכאון וכו' וכו' – אע"פ שבן אדם יכול להיות לא מה שנקרא מערכת דיפריסיבית – יש בפסיכולוגי'ה כל מיני מערכות – ויש מערכת אחד של בן אדם שהוא דיפריסיבי – יכול להיות שהבן אדם עובר דיפריסי'ה, אבל הוא לא בדיפריסי'ה, הוא במקום שאתגרים לא יכולים לפעול איזה שהוא שינוי אצלו, אבל ברגע שהוא יכול לאתגר את עצמו – כל הדיפריסי'ה ייעלם! יכול להיות שזה בא מטראומה וכל מיני דברים, אבל באמת הוא לא בדיפריסי'ה, אף כי יש דברים שדומים, ואנחנו צריכים תמיד לבדוק את זה.

עכשו רציתי לומר את הקשר בין טיפול לחינוך.

גם בטיפול. כשבן אדם בא לטיפול. כמו שאמרנו לפני שבוע, שהטיפול והחינוך הם שני צדדים של אותו מטבע. עכשו דיברנו על אתגר, ששייך לחינוך. להעלות את האתגר. כשאנחנו מדברים על חינוך באופן כללי אנחנו לא מדברים על האדם שהוא חולה, אנחנו מדברים על ילד שמוכן להתפתח. השאלה היא איך לעזור לו להתפתח? עכשו נכנסנו טיפה לרקע, להבין מה קורה בתוך תוכו, בתוך המוח, בתוך מערכת העצבים שלו, וכמובן גם הלב והריאות, והכבד – אנחנו מדברים על העולם הפנימי שלו הפיזי, אנחנו צריכים לקחת בחשבון, שזה חלק מהמערכת שלו… הוא צריך להיות במקום, שהוא חש עצמו פיזית = מובטח.  רק אז הכל רגוע, והוא יכול להתחיל בהתפתחות כמו שצריך להיות. זה הבסיס.

בטיפול אנו עובדים בצד השני. בן אדם בא לטיפול בגלל שהוא חש את עצמו, שהוא לא יכול לאתגר. למה? בגלל שהקונפליקט שלו לא מאפשר לו. זאת אומרת, בן אדם נמצא בקונפליקט על משהו. משהו לא זז. הוא חש: אני רוצה את זה, אני רציתי לשנות את זה, ואני צריך את זה וזה לא הולך לי – זה סימן שיש איזה קונפליקט, בגלל שהוא רואה את המטרה שהוא צריך וזקוק לה, אבל הוא עומד כאן, ולא מסוגל להגיע למטרה שלו. זאת אומרת, אתגר במקום להיות אתגר, הפך לקונפליקט. בן אדם מגיע לטיפול, בגלל שהקונפליקטים שלו מספיק גבוהים, שכבר הוא רואה בחייו, שהוא לא יכול לפתור אותם לבד. הוא חייב מישהו לעזור לו להוריד את הקונפליקט בחזרה לאתגר. וזה מטרת הטיפול. דוקא בטיפול SE  אנחנו מסתכלים על הבן אדם, הוא במקום של קונפליקט – אנחנו לא רוצים להוריד ממנו את האתגרים בחייו, אנחנו רוצים לשנות את חייו, אנחנו רוצים לשנות את היחס לעולם, שהיחס שהעולם מאיים עליו והוא מאויים מהעולם, ולכן הוא בקונפליקט, והמוח והמערכת העצבים נמצאים במקום שאי אפשר [להתפתח] – לגשת לקונפליקט ולהוריד אותו בעצמו לאתגר הוא לא יכול – ובטיפול אנחנו עושים את זה. אנחנו לוקחים את הבן אדם, ועוזרים לו להוריד קונפליקט, ולהחזיר אותו לאתגר.

זה איפה שיש מכנה משותף של טיפול וחינוך. המטרה היא אותה מטרה, אבל באים ממקום אחר. זה ממקום הקונפליקט להוריד אותו, וזה ממקום חוסר התפתחות, שיוכל להתפתח, בגלל שמגיע לאתגר.

כשאנחנו מדברים על חינוך, המחנך חייב להתנהג באופן כזה, שהסביבה, שהמחנך גורם ובונה, הוא בדיוק מתאים להתפתחות. זאת אומרת, יש את ההתיחסות של המחנך גם לעולם הפנימי של הילד – פיזי, קוגניטיבי, רגשי, וגם לגבי הסביבה – איך הילד קולט את הסביבה, באופן שהוא יצליח לאתגר ע"י הסביבה, במקום להגיע לקונפליקט.

אם המחנך לא מאתגר את הילד מספיק, הילד מגיע למצב שהוא חש את עצמו לא טוב. בגלל שהוא חש כמו השריר שאין לו אתגר, הוא חש, שהוא מתנוון. הוא יורד בכוח, אין לו את הכוחות שהיו. הוא מחכה שיהי' לו כוח. ברגע שבן אדם יושב במערכת החינוך ואין אתגר, הוא חש את עצמו, דבר ראשון, שיעמום. זה כבר סימן, שהילד לא מאותגר. כשהוא לא מאותגר, הוא לא מתפתח. אם הוא לא מתפתח – החינוך לא מתרחש. אז צריכים לבדוק מה הסיבה. ועבודה של המחנך – היא לתפוס את עצמו, ולהבין ששום דבר לא מתרחש בואקום. איך שהילד בא – הוא בא ממקום בבית שלו, הרקע שלו – זאת אומרת, מה שקורה שם, וגם – מה שקורה בבית ספר. מה שקורה בבית ספר – זה גם גורם. אי אפשר לומר, "הכל מהבית". לפעמים מה שקורה מהבית – גדול מדאי בשביל המערכת החינוכית. אז צריכים מערכת חינוך אחרת. וצריכים להכיר את המקום, שמה שאנחנו עושים כאן לא מתאים, מה שמגיע אלינו מבית מסויים. זה לא מתאים לנו. אנו לא יכולים להתמודד עם זה. זה בצדק, וזה בסדר. אבל צריכים להכיר, המחנך והמערכת החינוך, כמה כן אנחנו אמורים לעבוד. כמה אנחנו אמורים להגיע לייצור הסביבה שלא מאיימת.

והכל מתחיל מהמחנך עצמו, מה קורה בתוכו. זאת אומרת: זה מאד חשוב, הנקודה זו: כשבן אדם בעצמו במצב שהוא מאויים מאיזה שהיא נקודה, הקב"ה בורא אותנו באופן נפלא, שהאנרגי'ה לברוח ולהתקיף שנכנס בנו, אם היא עדיין בתוכנו, ולא השתחררה – יש לה חכמה אדירה. האנרגי'ה הזו מחפשת לגרום עוד פעם לאותו מצב כמו בפעם הראשונה, שגרם לו את האיום. אם למשל הבן אדם בא מבית איפה שהאבא תמיד צועק ומרביץ, הוא באופן כללי נמצא בתוך הסביבה שיש הרבה צעקות ומרביצים – או שהוא גורם לאנשים להרביץ לו, או שהוא בעצמו צועק ומרביץ לאחרים. א' משניים. למה? בגלל שהאנרגי'ה זו יודעת, שהדרך שאני נכנסתי – אותו הדרך משחרר אותי. מדהים! והבן אדם שבא מרקע, שלא שיחרר את הדברים שבתוכו, הוא – כשהוא הורה, או מחנך בכיתה, או בעבודה, איפה שהוא מנהל, באופן תת-מודע הוא גורם בסביבתו אותם מצבים, שלא נקיים אצלו…

[סיפור של המחנך בטיפול]